יושבים בבית בתל אביב מול מסך הטלוויזיה, ולפתע כיתוב על המסך: מטח רקטות לעבר תל אביב והמרכז. גם הפושים בסלולרי מעדכנים. הדי התפוצצויות אכן נשמעים מן החוץ. ברחוב שלנו לא הייתה אזעקה. דיוק ההגנה האזרחית שפיתחה מדינת ישראל מעורר השתאות: לא רק כיפת ברזל וטילים שמיירטים את הרקטות בעודן באוויר ומונעים מהן לפגוע בקרקע, לזרוע הרס וחס וחלילה גם מוות. בנוסף לטילים נגד טילים גויסו גם מיטב המוחות לפתח טכנולוגיה שמאפשר לאתר את הרקטה סמוך לשיגורה, לחשב את מסלולה ואת מיקום הנפילה המדויק, אם תצליח בכל זאת לחמוק מהטיל המיירט ולהגיע בכל זאת אל הקרקע. במקום הזה בדיוק נשמעת אזעקה, גם ברדיו ובטלוויזיה. מיד אחרי השיגור! מי שנמצא בסביבה מקבל סימן הישר לאפליקציה. "קרן האייל" קראו פעם למערכת הזו. היום אומרים לי בפיקוד העורף שהשם חדש ומסווג. אולי בשל כך היא זוכה להרבה פחות יחסי ציבור ואיזכורים מאשר כיפת ברזל. למרות שהיא מקור גאווה ליכולות הטכנולוגיות של מדינת ישראל לא פחות ממערכת היירוט שזכתה לשם עולמי. גאווה לאומית. גאווה עולמית. ולתפארת מדינת ישראל.
אבל אליה וקוץ בה! כל הטוב הזה יוצר בעיה:
היכולת הטכנולוגית, שמקטינה מאוד את כמות הנפגעים בסבבי הלחימה מול ארגוני הטרור בעזה, מאפשרת למקבלי ההחלטות במדינת ישראל לא לעשות כלום כדי לפתור את שורש הבעיה. זה מאפשר להתעלם מההתעצמות של הארגונים בתקופות הרגיעה - כי השקט נשמר. כשיופר השקט אנחנו נקטול ונהרוס בהם במחיר דמים מינימלי בצד שלנו. זה גם מה שמאפשר לדחות ולמרוח, שלא לומר להתעלם מכל ניסיון לפתור את סכסוך הדמים המונח לפתחנו על הארץ הזו.
”כיפת הצב“, כך כיניתי את המערכת הזו כשנחשפה לפני שנים הרבה, על שום שהיא מאפשרת לנו להתכנס בתוך עצמנו. תחת שריון. לחוש מוגנים. האש אמנם חולפת, אבל אנחנו נשארים תקועים במקום. כלל לא משנה אם בפעם הזו יזמנו או נגררנו והגבנו כפי שהיה בפעמים קודמות. עד שלא יושג הסדר נמשיך לחיות בין סבב לסבב. פעם בשנתיים, פעם בשנה ואולי אפילו פחות. בין הסבבים נזכה גם לכאלה שנקרא להם ממש מלחמה. בין לבין נמשיך לשלם מחיר דמים היכן שאין כיפת ברזל ומערכת מתוחכמת של אזעקה.
בעוד אנחנו מהללים את היכולות המבצעיות של צבא ההגנה לישראל ושירות הביטחון הכללי, בזמן אמיתי, על מודיעין מדויק וביצוע מושלם שהצליח להרוג את שדרת הפיקוד של ארגון הטרור בכלום זמן, חשוב שנדרוש גם חלופה. חשוב לרתום את היכולות המרהיבות האלה שניחנו בהן, את הראשים הישראליים שממציאים לנו פטנטים, להביא רעיון יצירתי באותה מידה לפיתרון הסכסוך. לסיום הכיבוש. ההגנה על ישראל לעולם תהיה כרוכה במחיר דמים, אלא אם כן נצא מגדרנו להשיג את השלום. זו זירה שהופקרה מאוד בשנים האחרונות בכלל ובשנה האחרונה בפרט. גם המפלגות שזה היה דגלן אפסנו אותו. אבל הצורך באופק מדיני לא התפוגג, לא נדם.
למגינת הלב, כל פוליטיקאי שרואה עצמו ראוי להנהיג את מדינת ישראל נדרש לטבילת האש הזו. טבילת מלחמה דורשים אצלנו, לא טבילת שלום. מחיר הכישלון, אגב, פחות או יותר דומה בשני המקרים. ההבדל הוא שכשיוצאים למבצע להשגת שלום - הסיכוי לעתיד טוב יותר גדול בהרבה.