מערכת החינוך הישראלית משתוקקת להערכה ואמון. הרבה מהאנשים והנשים המאכלסים את שורותיה חשים שנעשה להם אי-צדק, שהציבור הישראלי לא רואה ומוקיר אותם על תרומתם הרבה לחברה ולמשק בישראל. הם מושמצים גם כאשר מגיעות להם מחמאות.
- שיעורי הזכאות לבגרות לפי יישובים: מי בראש הרשימה?
- למרות החגיגות: המחסור בעובדי ההוראה במערכת החינוך
- דרוש טיפול: הפערים שלא נפתרו באמצעות ההסכם עם המורים
מערכת שחובטים בה פעם אחר פעם מאבדת את הביטחון העצמי והמועסקים בה מאבדים את הרצון להמשיך ולתרום להתפתחותה. אין ספק שמצב עניינים זה תורם לנשירה של מורים ממערכת החינוך ולחוסר רצון של צעירים לפנות להוראה. יש צורך דחוף לטפל במספר רב של אתגרים שמערכת החינוך הישראלית מתמודדת עימם, בראשם חוסר שוויון, עוני, שחיקת התרבות הדמוקרטית, מערך למידה מיושן שאינו מדבר לליבם של הילדים ועוד. אבל יש קושי מהותי להתמודד עם קשיים אלו כאשר המערכת כולה נצבעת בחמישים גוונים של כישלון. שינוי מערכתי מחייב, קודם כל, הכרה ותמיכה בתהליכים חיוביים המתרחשים במערכת החינוך.
>> להאזנה לכל הפרקים של "אחד ביום" לחצו כאן
אז הנה כמה מילים טובות על מערכת החינוך הישראלית וכמה נתונים מעודדים, על הרע כבר קראתם מספיק. למרות האתגרים שהיא מתמודדת עימם, הנה עשרה נתונים התומכים בטענה שמערכת החינוך הישראלית היא מערכת מובילה הראויה להכרה לאומית ובין-לאומית.
- על פי דירוג ה-OECD, ישראל היא אחת מעשר המדינות המשכילות בעולם. היא נמצאת במקום השלישי, מיד אחרי קנדה ויפן. ישראל נמצאת ארבעה מקומות לפני פינלנד.
- ישראל מעניקה לילדיה יותר מחמש עשרה שנות לימוד חובה. רוב החינוך שלה הוא חינוך ציבורי. שיעור אי-הלמידה בחטיבה העליונה בישראל נמוך מזה של ה-OECD: כ-4.9% בישראל לעומת 7.2% בממוצע בין מדינות ה-OECD.
- שיעור הלמידה בגילי 3–4 בישראל הוא מהגבוהים בעולם.
- מדינת ישראל בחרה להימנע מהסללה. אם בשנות ה-60 התקיים מבחן שהסליל ילדים לחינוך מקצועי או אקדמי (מבחן הסקר), הרי שהחל משנות ה-70 הסקר בוטל וכל הילדים מופנים לחינוך אקדמי. המשמעות היא שבניגוד לרוב מדינות המערב, רוב מוחלט של הילדים לומד במסלול אקדמי וניגש לבגרות. בתנאים אלו אחוז הצעירים היוצאים לחיים הבוגרים עם תעודת בגרות גבוה מאוד, גבוה הרבה יותר מזה של המדינות שישראל נושאת אליהם עיניים. ישנן מדינות בהן למעלה מ-50 אחוז מהילדים מופנים למסלול לא אקדמי, ורק כחצי מאלו שמופנים למסלול המאפשר לימודים על-יסודיים יכולים להתקבל למסלול אקדמי.
- אחוז הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה הוא השלישי בעולם - 46%. ישראל נמצאת קצת אחרי קנדה, בה אחוז הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה הוא הגבוה בעולם - 51%, לעומת 38% בפינלנד. שתי אוניברסיטאות ישראליות מצויות ברשימת מאה האוניברסיטאות הטובות בעולם.
- על פי Global Innovation Fund, ישראל תופסת את המקום הראשון בעולם בהשקעה במחקר ופיתוח ובעסקאות של הון סיכון (Venture Capital) ואת המקום השני בהשקעה בסטארט-אפים (חברות הזנק).
- ישראל ניצבת במקום הראשון בעולם בשיתופי פעולה מחקריים של מוסדות להשכלה גבוהה ותעשייה, במקום שני בעולם בהפצת ידע ובמקום ראשון ברישום פטנטים בעולם וביצוא טכנולוגיות מידע ותקשורת.
- דבר זה בא לידי ביטוי בחוסנה של הכלכלה הישראלית: בין השנים 2010 ל-2019, התוצר הגולמי לנפש בישראל גדל בכ-46%. מדובר בגידול גבוה מהממוצע של ה–OECD.
- החל מראשית המאה, מדינת ישראל קידמה מדיניות של שילוב של ילדים עם לקויות למידה במערכת החינוך הכללית והיא משקיעה בכך משאבים רבים. במקביל, בישראל פותחו מיומנות למידה שמוערכת בעולם כולו בחינוך המיוחד.
- מדינת ישראל מקיימת מערכת חינוך בלתי-פורמלי רחבה יותר מאשר מדינות אחרות במערב.
הישגים משמעותיים אלו הם תולדה של מערכת חינוך שמתמודדת, ומתגברת על קשיים מבניים משמעותיים ביותר: קצב גידול האוכלוסייה בישראל מהיר פי שלושה מברוב מדינות המערב, עוני בקרב שליש מהילדים, מדד אי-שוויון גבוה במיוחד, חלק ניכר מילדי ישראל חווה מצבי מצוקה אישיים ולאומיים, וכשליש מהם לא לומד לימודי ליבה. תארו לעצמכם מה יכולה הייתה מערכת החינוך להשיג אם הייתה זוכה לתמיכה, להערכה, ולאמון שהיא ראויה להם.
העובדה שמערכת החינוך עתירת הישגים אין משמעותה שאפשר להפסיק ולהשקיע בה. ההפך הוא הנכון - העובדה שמערכת החינוך הישראלית השיגה הישגים רבים מלמדת שטמון בה הכוח והיכולת להשתנות, ולתרום לחברה ולכלכלה. הישגי ההווה (והעבר) אינם מובטחים בעתיד. בעידן שלנו, מי שלא רץ קדימה נסוג במהירות. צריך להאמין במערכת החינוך ולהשקיע בה כדי לאפשר לה לעמוד ביעדיי העידן הנוכחי.
>>> פרופ' יולי תמיר היא שרת החינוך לשעבר, כיום נשיאת המכללה האקדמית בית ברל