מדינת ישראל ניצבת בפני תקופה נפיצה בגבול הצפון. בתרחיש הקיצון, מדובר במצב שעלול להידרדר עד למערכה כוללת, אך זו ממש לא גזירת גורל, וקיימים מנגנונים, בשני הצדדים, שיכולים בהחלט למנוע זאת.
אומנם האירוע שלפנינו קשור גם למחלוקת על אודות הגבול הכלכלי בין ישראל ללבנון, אך אין לטעות: מדובר בראש ובראשונה באירוע שקשור למערכת הפנים-לבנונית המשתנה.
נתחיל במחלוקת הטכנית בעיקרה, מחלוקת הגבולות בין ישראל ללבנון. יש שני מאגרי גז גדולים באזור הצפון – האחד קאנא והשני כריש. בעוד מאגר כריש נמצא כולו במים הכלכליים הישראליים, קאנא מצוי ברובו במים הכלכליים הלבנוניים, אך חלקו הדרומי מצוי בשטח שבמחלוקת. מכיוון שבין ישראל ללבנון אין קשרים דיפלומטיים, כל מדינה מיפתה את גבולותיה הימיים ונוצר שטח מחלוקת חופף.
לאחר פנייה לתיווך בין-לאומי בסוגיית סימון הגבול הימי, נקבע שלבנון תקבל חלק גדול יותר מהשטח שבמחלוקת. באופן לא מפתיע, ישראל קיבלה את הפשרה אך לבנון לא. לאחרונה, לאחר הבחירות בלבנון, הגדילו הלבנונים לעשות ויצרו קו גבול חדש, חד-צדדי ומנותק לחלוטין מכל היגיון, קו שחוצה את מאגר כריש. ברור לחלוטין שקו זה אינו מקובל גם לא על הגורמים הבין-לאומיים. ממשלת לבנון עצמה הבינה כנראה שטיפסה על עץ גבוה מדי וירדה ממנו, אך מי שקפץ על ההזדמנות כמוצא שלל רב הוא חסן נסראללה. מה שמוביל אותנו לסיבה האמיתית למשבר שמבקש לחולל כאן חיזבאללה.
המצב הפנימי בלבנון הוא הגורם המרכזי להסלמה הנוכחית. לבנון סובלת מחוסר יציבות פוליטית, ממשבר כלכלי נורא, ממעט שעות חשמל ביממה, מבעיית אנרגיה קשה ומקיטוב עדתי עמוק, הנשען על זיכרון היסטורי אלים וטראומתי (מלחמת האזרחים). בנוסף, לאחר הבחירות האחרונות בלבנון ואף שכוחו הפוליטי של חיזבאללה לא נחלש, חברי פרלמנט עצמאיים שנכנסו לפרלמנט מציגים עמדה ניצית כנגד קיומה של מיליציה שיעית חמושה בלבנון (חיזבאללה). אותם חברי פרלמנט אינם חובבי ציון, מן הסתם, אלא פטריוטים לבנוניים שמפנים ביקורת לנשק ההתנגדות. הם בעד לבנון ונגד ישראל. נסראללה נדרש להצדיק את עצם קיום נשק ההתנגדות – ואם אינך מתנגד, אז מדוע אתה בכלל זקוק לנשק הזה? נסראללה מנצל את המצב הנוכחי: אזרחי לבנון מודעים למשבר האנרגיה וסובלים ממנו, והם רואים בעיניהם איך לבנון לא מפיקה גז ואילו ישראל כן.
שורת הרווח של נסראללה ברורה ואת חלקה הוא כבר השיג. נסראללה מעריך שישראל לא תגיב על שיגור אותם כטב"מים (כלי טיס בלתי מאוישים) שנועדו לאיסוף מודיעין, וגם אם כן, הרי שלא באופן שיוביל למלחמה כוללת. מבחינתו, כל תוצאה היא הישג. אם יהיה הסדר – הוא יוכל לטעון שהושג הודות לאיום בנשק ההתנגדות. אם ישראל תדחה את הפקת הגז בספטמבר – הרי שיציג זאת ככניעה לאיומיו. אם המשך המשבר יוביל את מדינת לבנון לבקש את חסדי הנפט של איראן – גם אז יוכל לטעון שהדבר הושג בזכותו. יש לשים לב שבנאומיו, לנסראללה חשוב מאד להדגיש ששיגור הכטב"מים אינו פעולה איראנית אלא פעולה לבנונית שמאחוריה לכאורה עומדת הפטריוטיות הלבנונית שלו. דרך אגב, בנקודה האיראנית הוא צודק, להערכתי – מדובר בפעולה עצמאית של חיזבאללה ללא הכוונה איראנית, גם אם האחרונים מחככים ידיהם בהנאה.
מה שהחל לפני שבועות מספר בשיגור כטב"ם בודד, שלבסוף הופל באמצעים רכים, נמשך בשיגור שלושה כלי טיס שכאילו הופלו בידי חיל הים וחיל האוויר – פעולה שכבר יצרה תהודה. להערכתי, אין בכוונתו של נסראללה להפסיק כעת, וחיזבאללה צפוי להמשיך בפעולות דומות. הגם שיש להיערך לתרחישי קיצון, לא סביר שחיזבאללה יבחר בשלב זה להשתמש בטילי שיוט או בכטב"מים נושאי חומר נפץ – גם לנסראללה אין ספק שאירוע כזה יוביל לתגובה קשה של ישראל, וחילופי האש שיתפתחו עלולים להסלים לכדי מלחמה – התפתחות שבעת הזו עלולה להיות מכה אנושה ללבנון הקורסת גם כך. ולמרות זאת, אירועי העבר, ובהם מלחמת לבנון השנייה, לימדו אותנו שגם כאשר שני הצדדים אינם מעוניינים במלחמה, הם עלולים להיגרר אליה.
אם ימשיך חיזבאללה לאתגר את ישראל במתווה הנוכחי, וישגר כלי טיס נוספים לעבר אסדת הקידוח, יש לישראל כמה אפשרויות תגובה:
- הכלה – הפלת הכטב"מים ולא מעבר לכך. היתרון – לא תהיה הסלמה לכלל מערכה רחבה. החיסרון המרכזי – הגברת התיאבון להמשך המערכה ואולי להרחבתה גם לאזורי מחלוקת בגבול היבשתי. חיסרון נוסף – העצמת כוחו של חיזבאללה בזירה הפנים-לבנונית והצדקת נשק ההתנגדות שבזכותו לבנון עמדה על זכויותיה וגאוותה ולא ספגה תגובה בשל הרתיעה מנשק זה.
- תגובה שתהיה בבחינת חריגה מהציפיות של האויב – בתסריט כזה, לא רק שישראל מגיבה אלא שהיא עושה זאת בחומרה יתרה. היתרון – הרתעה: כאשר חורגים מציפיות ומערערים את הביטחון העצמי של היריב בהכרתו את פעולותיך הצפויות, יש בכך משום ערעור של הביטחון והרתעה מפני פעולה עתידית. החיסרון המרכזי – הדבר יחייב תגובה של חיזבאללה על פי עקרון משוואות התגובה שלו. ככל שהמטרות תהיינה כואבות יותר מבחינתו, כך הוא יגיב חזק יותר. בחירה באופציה הזו יכולה בהחלט להסלים לתגובות על תגובות, שיובילו למערכה.
ראש הממשלה יאיר לפיד טס מעל אסדת כריש | צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ - תגובה סימטרית – פעולות בעלות אופי תודעתי השפעתי. מבצעים חשאיים, תגובה שאינה דרמטית ואינה שוללת יכולות מהאויב. ייתכן שבתסריט שכזה התגובה תבוצע לא בשטח לבנון אלא, למשל, בשטח סוריה. היתרון – ישראל הגיבה ולא הכילה. החיסרון – גם על זה חיזבאללה עלול להגיב, ואז אנו עלולים להיגרר לאותה דינמיקה של הסלמה.
כאמור, ההנחה היא שנסראללה ימשיך לנסות לאתגר את ישראל בתקופה הקרובה. חשוב להדגיש כי הסלמה עד כדי מלחמה כוללת תלויה באופן שבו תחליט ישראל להגיב, וכיצד תגיב על התגובה על התגובה שלה עצמה. בשל כך, זה מה שיש לעשות כרגע:
- להגביר את ההיערכות למערכה רחבה – אנו בתקופה נפיצה שכאמור עלולה להסלים. לפיכך יש להגביר את המוכנות וההיערכות למעבר מהיר למצב חירום.
- לפתוח במערכה תודעתית הסברתית נגדית – נסראללה מסכן את מדינת לבנון במלחמה כוללת. הוא עושה זאת כדי להצדיק את קיומו, להסיט את הביקורת הציבורית נגדו, כמי שאחראי במידה רבה למצבה של לבנון, ולא כדי להציל את המדינה. יש להציף זאת ובמקביל להעביר מסרים דרך מדינות כמו צרפת וגרמניה לבל יטעה נסראללה שנית בכוונותיה של ישראל (כפי שהעיד שקרה לו ב-2006).
- להמשיך בנחישות רבה במדיניות הפקת הגז – ולא לדחות בשום אופן את הפעולה בעקבות האיומים. האיומים צריכים להגביר הנחישות הישראלית להמשיך בהפקה בדיוק במועד שנקבע. במקביל, יש להתמיד במו"מ ולהמשיך בו.
האלוף (במיל') תמיר הימן – מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) וראש אמ"ן לשעבר