- ואז יגיע הערב, החושך ירד ותוגה של תשעה באב תשתלט על האוויר החם של אוגוסט. אל הלחות הכבדה תצטרף התחושה באוויר שמשהו היום אחר. אולי זה בגלל החנויות שנסגרו, מוקדי הבילוי שאינם פועלים, תוכניות טלוויזיה עתירות מלל. ואולי יש משהו בלוח השנה שאינו זר לגוף וללב.
הם יגיעו למאות יישובים, הפוליטיקאים שלנו, לערבי שיח מסוגים שונים. ארגונים של טוב יזמינו אותם, כוונתם רצויה. אולי, ניפגש ונשוחח, ננמיך את להבות השנאה, נציל את הבית.
אבל אז יגיע הערב שאחרי, שקיעה נוגה של ט' באב תשמש כצו סגירה לאבלות ולתוגה, להתחשבות ולהקשבה. ברגע אחד, יחזרו ימי הבחירות לזוהרם. ההשמצות, הקללות, המילים הפוגעניות, הסרטונים המעליבים, יחזרו לככב. ההוא או ההיא שרק לפני יומיים ישבו בכיכר העיר והבהירו, בעיניים כמעט דומעות, שחייבים להתמודד עם השנאה כי היא מסכנת אותנו, יאחזו בגפרור בידם ויציתו שלל מדורות שנאה. - השבוע תנועת "פנימה" שבראשותי ערכה סקר. אני אוהב לדבר על אהבה, על חיבור, על אחריות, זיקה לאחר. אבל לכל יום בשנה יש את הייחוד שלו. בתשעה באב, אני מחויב לבדוק את מצב השנאה. שבוע אחרי, בט"ו באב, יוקדש הזמן לאהבה. תשעה באב מכריח אותי לבחון לעומק מה אני, את, אתם, אנחנו, עשינו בשנה האחרונה בכל מה שנוגע למערכות היחסים בינינו.
אני לא קורא את הסקר כשאני יושב על הספה עם כוס קפה, כשחיוך דק, ציני, כזה שמסגיר מחשבות כמו "לא מפתיע", "אמרתי לכם" מסגיר את שמתחולל בקרבי. אני יושב לשולחן העבודה עם מחברת ועט וצוות יועצות ויועצים מתוך מטרה להכין תוכנית עבודה, "מה עושים" אנחנו שואלים, ואיך נשפיע, ולו באחוזים בודדים על תוצאות השנה הבאה. - אז הנה צרור נתונים: 39% מהישראלים חושבים שמצב הקיטוב והשנאה יחריף; 30% מהישראלים חוששים להביע את דעתם הפוליטית בפומבי.
למעלה משבעים שנות קיום, והשנאה השבטית אינה פוחתת: 40% מהישראלים שונאים ערבים, 20% שונאים חרדים, השנאה לחרדים בקרב החילונים גבוהה יותר מהשנאה לערבים ; 64% מהישראלים – גם היום קיים שסע בין מזרחים לאשכנזים; 71% מהמזרחים חשים שקיים שסע עדתי לעומת 45% מהאשכנזים; 33% מהישראלים נוטים לשנוא את יוצאי ברית המועצות; 30% מהישראלים נוטים לשנוא מזרחים; 26% נוטים לשנוא אשכנזים; 11% נוטים לשנוא יוצאי אתיופיה.
הישראלים אינם מעריכים, בלשון המעטה, את מי שמנהלים את חייהם, את מי שמשפיעים על עיצוב סדר יומם. 51% מהציבור שונאים את חברי הכנסת יותר מכל קבוצת התייחסות אחרת; 34% מהציבור שונאים עיתונאים; 34% שונאים שופטים; 20% שונאים את ראשי הערים והרשויות המקומיות; 17% שונאים שוטרים.
האם יש תקווה? כן! על אף הנתונים הקשים, שימו לב: 81% מהישראלים מוכנים שנציגי הציבור שלהם יתפשרו על עמדתם בתמורה לממשלה רחבה ויציבה. רק 19% מהישראלים חושבים שנבחרי הציבור צריכים לעמוד על העקרונות גם במחיר של שסע חברתי.
להתמקד בערים המעורבות: גם בחרדים-חילונים (אילוסטרציה) | צילום: ז'אק ויסגרס, פלאש/90
אז מה עושים?
במישור החינוכי, מחנכים בראש ובראשונה להיכרות של הזולת, של מורשתו, שפתו, ערכיו, אמונותיו. בהיותי שר חינוך, פעלתי ליישומה של תכנית 'האחר הוא אני' לא מפני שרציתי לטשטש את ההבחנה שבין קהילה לקהילה, אלא מפני שרציתי להנמיך את החומות ולאפשר בניה אחראית של מרחב משותף.
נפגשים. מכירים, מביטים אלה בעיניים של אלה. הופכים את שיעורי האזרחות לחוויה מעצבת חיים.
אז מה עושים?
במישור המוניציפלי, מקדישים זמן לעיצוב ולגיבוש קהילות, לבניית מערכת מעמיקה של יחסים ביניהן. מתמקדים בערים מעורבות שאינן רק ערים שמתגוררים בהם יהודים וערבים. מתחים קיימים גם בערים שגרים בהם חילונים וחרדים, עשירים ועניים. נכון (בינתיים) לא הורגים שם, (בינתיים) לא שורפים פחים, מציתים בתים, זורקים אבנים. אבל עדיין המתחים הללו חייבים טיפול.
אז מה עושים?
יש לנו מחלוקות עמוקות, וטוב שכך. יש לנו רעיונות שונים, אידאולוגיות אחרות, וזה היופי שבאנושות. אבל אנחנו נכריח הפוליטיקאים להשתמש בשפה אחרת. נעניש את מי שמנבל את הפה, את מי שמעליב ומשפיל. את מי שבוחר בפגיעה באנשים במקום להתדיין על נכונותם של רעיונות. לא, לא נלחמים בזכות לביקורת, בחובה להתווכח, אבל לא מאפשרים להפוך את הלב שלנו לכהה למילים שנזרקות לחלל האוויר. אין הנחות, וגם אין ערך לספירת התבטאויות של כל צד, ובטח לא לשאלה 'מי התחיל'. אנחנו ברגעים קריטיים ואסור לנו להמשיך את השיח הנוראי הזה. אנחנו, מימין ומשמאל, צריכים להעניש את מי שמזהם את האוויר. אסור לנו לחטוא בצביעות, לראות את ההתבטאויות של הצד 'שלנו' כענייניות, ואת אלה 'שלהם' כבהמיות.
וגם, מעבירים את הפוליטיקאים שלנו קורס מזורז שכותרתו: איך יורדים מעץ שטיפסת עליו. מזכירים להם את השיר על 'יונתן הקטן' שחיפש אפרוחים (שאולי אלה המצביעים). אל תטפסו על עצים כדי ללכוד אותנו. די לנו בפרחים שעל הקרקע.
אולי אשמע פעם מנהיג שאומר: "אני איש שמאל, אבל הטענות של הימין על מערכת המשפט, מכריחות אותי לבחון את עמדותיי, יש מידה של צדק בדברי הצד השני". אולי אשמע משפט כמו "אני איש ימין, אבל אני לא פוסל נציגים ערבים. יש לי עמדות, אבל אני לא פוסל באופן גורף 'ערבי'", ועוד ועוד על זה הדרך.
אז מה עושים?
מבהירים לאנשי תקשורת בכירים שלפעמים צורת השאלות, דרך העמדת הדברים, מבע הפנים, מהווים פרימה של הקוד האתי, פגיעה אנושה ביושרה, באמינות וביכולת להשפיע על סדר היום. שיש להם אחריות, שהם יכולים להיות מעניינים, גם אם לא, בשם האמת, יתרמו, ולו במשהו, להעמקת הקרע בינינו.
אז מה עושים?
עושים הכול כדי שתקום ממשלה רחבה. לא שינוי ולא שיסוי, ממשלה רחבה ויציבה לארבע שנים. ממשלה שתנסה לרפא את הפצעים, לא מתוך התנשאות, ולא מתוך ביטול של תרבותו וערכיו של האחר. ממשלה שיהיו לה כללי משחק, ממשלה שלא תתמקד בניצחון אלא באחריות.
>>> הכותב הוא שר החינוך לשעבר, כיום נשיא תנועת "פנימה"