דוד ברגר, יוסף גויטפרוינד, משה ויינברג, אליעזר חלפין, מרק סלבין, זאב פרידמן, יוסף רומנו, קהת שור, אנדרי שפיצר, עמיצור שפירא, יעקב שפרינגר. הם התכוננו למשחקים האלה, כל אחד בענף הספורט שלו. הם היו הכי טובים, התאמנו, השתתפו בתחרויות הכנה וחיכו בכיליון עיניים לעלות על המטוס למשחקים האולימפיים. הם רצו לייצג את מדינת ישראל באירוע הספורט הגדול בעולם, להוכיח שהם ראויים למעמד, שהם שווים בין שווים.
כמה מהם צעירים כל כך, רק בני 18, אחדים עלו לא מזמן לישראל, אחרים כבר היו שופטים ומאמנים שחלמו שנים על הרגע הזה. הם גאוות המשפחה, השכונה בה גדלו, המועדון בו צמחו, האוניברסיטה בה למדו. גאוות המדינה. לפני התחרות החשובה בחיים שלהם הם ארזו מזוודה, לפי רשימה מסודרת, שלא לשכוח אף פרט ציוד, והלב דופק מהתרגשות לקראת אירוע השיא העולמי.
ב-26 באוגוסט 1972 צעדו 15 ספורטאים ישראלים, מתוכם שתי נשים, מלווים במאמניהם ובשופטים בטקס הפתיחה המרגש באצטדיון האולימפי של מינכן, כש-80 אלף צופים מריעים למשלחות הצועדות, המייצגות 121 מדינות. בראש המשלחת שלנו צעד הקלע הנרי הרשקוביץ' ז"ל, וההתרגשות הייתה בשיאה. משקולנים, סייפים, מתאבקים, שייטים, אתלט, שחיינית ואתלטית, צעירים וצעירות מוכשרים לצד ספורטאים ותיקים ומנוסים.
ובבית יושבים בני המשפחה, בהתרגשות ענקית, גאווה וציפייה. כולנו מכירים היטב את התחושות האלה של בני משפחה וחברים המלווים את אהוביהם לרגעי השיא האולימפיים בחייהם.
ביום ה-11 למשחקים, ב-5 בספטמבר, לפני 50 שנים, ברגע אחד הכל התהפך. ברגע אחד אכזרי, בלתי נתפס, הכפר האולימפי הפך מזירת ספורט בין-לאומית לזירת רצח מדממת. מאירוע עולמי בו התחרות הספורטיבית שזורה עם ערכי הליבה של התנועה האולימפית - אחווה עולמית, ידידות וכבוד הדדי – הפך הכפר לזירה בה מכתיבים את סדר היום בני עוולה, מוגי לב, אכזריים, שרוצחים חפים מפשע וחסרי הגנה רק בשל העובדה שהם ישראלים, שהם יהודים.
בבית בישראל ישבו נרגשים בני המשפחות והחברים, ובמקום שהלב יתמלא בגאווה השתלטו עליהם האימה, החרדה ואחר כך האובדן הבלתי נתפס והצער שיישאר מעתה בליבם לתמיד. נשים צעירות שאהבת חייהן נגדעה, ילדים צעירים שהאבא האהוב, הכול יכול, גאוות המשפחה, לא ישוב עוד, והבית לעולם לא יהיה כשהיה. אחיות ואחים שאיבדו את אחיהם האהוב, אבל גם את הוריהם שאף פעם לא ישובו להיות האנשים שהיו. הורים שקוברים את בנם.
לצד האבל האישי הנורא, הספורט הישראלי איבד את צמרת המאמנים, השופטים והספורטאים. טרגדיה לאומית שהותירה צלקות קשות בלבבות של כל המשפחה האולימפית בישראל. בלב של כל ישראלי.
איך ממשיכים מכאן הלאה?
20 שנים לקח לספורט הישראלי להתאושש במישור הספורטיבי מהטרגדיה הקשה. באובדן האישי של חברים שנרצחו, באובדן האמונה בספורט העולמי, באובדן הידע הארגוני והכישרונות שלא שבו, באובדן הביטחון הקולקטיבי. 20 שנים של שיקום הדרגתי, שלב, ועוד אחד, עד שנפרצה תקרת הזכוכית האולימפית וישראל נכנסה למועדון היוקרתי של רשימת המדינות זוכות המדליות האולימפיות.
בחירתו של תומאס בך לתפקיד נשיא הוועד האולימפי הייתה נקודת המפנה ביחס של קהילת הספורט הבין-לאומית לרצח הספורטאים הישראלים במינכן. היה זה בך שהוביל, אחרי 49 שנים ארוכות, את העלאת זכרם של יקירינו בכפר האולימפי בריו ואחר כך דקת הדומייה בטקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים בטוקיו 2020, תזכורת לעולם כולו של רצח המתועב שהכתים את הדגל האולימפי.
השנה, בשנת ה-50 לרצח י"א חללי מינכן, הם, גיבורי מינכן, עדיין מהווים מקור לכוח והשראה לכל ספורטאי וספורטאית צעירים שמייצגים את ישראל בזירה הבין-לאומית, וכל הופעה והישג הם חלק מהמורשת שהותירו אחריהם חברי המשלחת למשחקים האולימפיים במינכן 1972. 50 שנים אחרי רצח מינכן יש לישראל 13 מדליות אולימפיות. שלוש מזהב, אחת מכסף ותשע מדליות ארד. עבורי, כמו עבור רבים אחרים, ההישג הזה הוא הניצחון של הספורט הישראלי.
בשבוע האחרון השלימו משפחות החללים את המשימה האחרונה – לסגור את המעגל מול ממשלת גרמניה, להבטיח את לקיחת האחריות וההתנצלות, לקבל גישה מלאה למידע שלא נחשף כל השנים האלה. הנה אנחנו עומדים כעת עם ידידינו הגרמנים, שותפים למסע הכל כך קשה הזה, ומקדישים את היום הזה ל-11 נשמות טהורות שחייהם נלקחו מהם, מכם, על הבמה המרכזית בעולם, באירוע הספורט הגדול בתבל. ביום הזה נזכיר גם את אנטון פלייגר-באווער שנהרג במהלך ניסיון החילוץ בשדה התעופה.
היום (שני), 50 שנים אחרי רצח מינכן, הוועד האולימפי בישראל ימשיך לפעול ללא לאות להנצחתם של חללי מינכן בכל זירה ספורטיבית, בישראל ובעולם. נפעל להנחיל את מורשתם לדור הצעיר של הספורטאים ולציבור בישראל, ונחבק לעד את בני המשפחות שמהווים חלק בלתי נפרד מהמשפחה האולימפית בישראל.
>>> יעל ארד היא יושבת ראש הוועד האולימפי בישראל