קצת יותר מ-100 ימים לפני הבחירות, והתחושה שמתקבלת נכון לעכשיו היא שרבים במערכת הפוליטית, בטח השחקנים המרכזיים, לוקים בבלבול מסרים דרמטי. יום הבוחר אולי נראה מאוד רחוק, אבל המסרים צריכים בשלב הזה כבר להתחדד, בטח אם לוקחים בחשבון שלא צפויות טלטלות משמעותיות מאוד בהמשך. חלק מהדמויות נמצאות אומנם בתהליכי חשיבה, כשהקמפיינרים מאחורי הקלעים מנסים למפות את הדרך המדויקת מבחינתן להסתער על המצביעים - שהרי קשה מאוד לשנות קו מסרים תוך כדי תנועה, וזה אף עלול להזיק. ועדיין, אותן דמויות עדיין "חושבות", והסיבה היא שלחלקן יש באמת דילמה עמוקה כיצד נכון לפעול הפעם.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
קחו למשל את ראש הממשלה יאיר לפיד, שלפי שעה לא ברור באיזה קו הוא מתכוון לנקוט עד קו הגמר: ממלכתי ומאופק, כיאה לראש הממשלה, או מתלהב וממריץ – כיאה לראש מחנה שצריך להניע את המצביעים לא לקפוא על השמרים? באפשרות הראשונה, שלפי שעה לפיד מאמץ אותה בהתבטאויותיו, הוא מדבר על אחדות, על הנמכת הלהבות הפוליטיות, על עצירת השיסוי. "אחים אנחנו", גרסת ראש הממשלה. במסגרת קמפיין כזה, לפיד מנסה לחזק את הדימוי שלו כ"מבוגר אחראי", כזה שלא נגרר לקרבות מיותרים, שעוסק בניהול ענייני המדינה, בחירות אמרתם? הקמפיין? אלו יתקיימו לצד העבודה השוטפת בלשכה הכי חשובה במדינה. יש מדינה לנהל.
אלא שהאיפוק והממלכתיות שמאפיינים את הקו שנוקט בו לפיד עכשיו לא יוכלו להחזיק לאורך זמן. הסיכון, ככל שמערכת הבחירות מתקדמת, היא שקמפיין כזה ייצר תחושה של נמנום, ושברגעי האמת, בימים ואולי בשבועות של לפני ההליכה לקלפיות, בוחרי המרכז-שמאל יעדיפו טיול בים על פני עמידה בתור בקלפי בבית הספר הקרוב למקום מגוריהם. לפיד יודע את זה כפוליטיקאי משופשף, והוא לא מתכוון לאפשר לממלכתיות המדוברת לפגוע באחוזי ההצבעה של מחנה המרכז-שמאל, עם כל הכבוד לסכריניות ומתקתקות. גורם בסביבתו אמר זאת כך: "איפוק – עד שכבר אי אפשר להתאפק".
אגב, הנמנום הזה של לפיד בהקשר של הקמפיין בא לידי ביטוי גם בהתייחסות לעליות המחירים במשק. בעוד שנתניהו מסייר בשווקים ובקניונים, ראש הממשלה אומנם מכנס שני דיוני חירום בנוגע לעליית מחירי הלחם, אבל לא יוצאת מהם בשורה של ממש, וספק אם יכולה לצאת בהינתן העובדה שמדובר בממשלת מעבר. הבעיה היא שקשה בהקשר הזה אין רק בלחם – יש גם בדלק, בחיטה, בחשמל, בפסטות ועוד. לצערה של יש עתיד, אין עתיד כרגע במלחמה ביוקר המחיה.
גם בצד השני של המפה, אצל יושב ראש האופוזיציה נתניהו – מתנהל סוג של נמנום מבוקר. הליכוד אולי יותר אקטיבי בכל מה שנוגע לקמפיין יוקר המחיה, אבל המסרים מבולבלים וחסרי מעוף. בדומה ללפיד, גם נתניהו מבקש לשדר ממלכתיות. זה לא שנחה עליו פתאום רוח מפויסת. ההסבר הוא אלקטורלי גרידא: נתניהו הגיע למסקנה שישנה "אמבטיית קולות", שמסתכמת בערך ב-4-3 מנדטים, שמבקשת לשמוע מסרים ימניים אך ממלכתיים.
"אחד ביום": איך מרכיבים את רשימת הליכוד?
אותה קבוצה מאסה בזרם המתלהם, ומצד שני מאסה בוויכוח האידאולוגי המרשים של ימינו "כן ביבי – לא ביבי". בקמפיין נכון, מדוד, שקול, ללא סטיות של חברי כנסת ש"עוזרים לו יותר מדי" כדבריו, נתניהו סבור שהוא יכול להגיע לאותם קולות. הסקרים שלו מראים שזה באמת הכיוון שצריך ללכת אליו, אחרי ארבעה ניסיונות למצות את הפוטנציאל הקיים – ניסיונות שכשלו כישלון חרוץ.
באופן די מדהים עם השניים הללו שניצבים זה מול זה, האסטרטגיה שלהם דומה עכשיו ותהיה דומה גם בהמשך. ברגע אחד, שסביר שנתניהו יגיע אליו ראשון, הם יצטרכו לשלוף ציפורניים. נתניהו יגיד שלפיד ימכור את המדינה לערבים, שאין לו את היכולות הכלכליות והמנהיגותיות לעמוד בראשות הממשלה, שישראל איתו היא ישראל חלשה שכבר עכשיו נכנעת: בפני האמריקאים, בפני הפלסטינים, בפני מי שתבחרו.
לפיד מצידו יעלה גם הוא להתקפה: הוא יאמר שנתניהו מסוכן לישראל, שהוא רוצה לחזור להנהגה רק כדי לשפר את מצבו המשפטי, שאת ה-D9 שלו ושל תומכיו הוא ינסה לנהוג עד בית המשפט העליון והתקשורת, שממשלת נתניהו-בן גביר תמיט אסון על ישראל השפויה, הדמוקרטית והליברלית. הממלכתיות של שניהם – הן של נתניהו והן של לפיד – תתחלף במסרים חריפים יותר. רק "לאבי דאבי" לא מנצח מערכת בחירות, בטח לא בישראל.
לסיום, מילה על בני גנץ, מי שביקש להפוך את המרוץ למשולש. סליחה מראש על הגוזמא, אבל מישהו זוכר שהתאחד עם גדעון סער? האם האיחוד הזה יצר איזושהי תנופה? מומנטום? תלכיד חדש שמשנה מציאות? בכחול לבן-התקווה החדשה סבורים שכן, שעוד מוקדם לראות את הניצנים שנזרעו ויובילו לשינוי אמיתי בכך שייקחו מנדטים מימין.
ועדיין: היה מצופה מאיחוד ראשון במערכת הפוליטית שיושק בקול תרועה רמה. לא כך הדבר וגם בסביבת גנץ כבר יש מי שמהרהר: אולי הייתה זו טעות? אף אחד לא יאמר זאת אל מול המצלמות, אבל ההרהור והספק נמצאים שם. סער עשה אקזיט אדיר, אבל מה גנץ קיבל? האם יכול להיות שמי שתרוויח מאיחוד גנץ וסער היא דווקא מרב מיכאלי, שתחזיר למפלגת העבודה קולות שנדדו ממנה מרכזה?
יטען הטוען שזה לא באמת משנה, שהקולות נשארים בגוש. זו טעות. אם יש מוסכמה אחת במערכת הפוליטית היום, באופוזיציה ובקואליציה גם יחד – הרי שהיא שראש ממשלה לא יכול להיות יותר ממפלגה קטנה. "טראומת בנט", מכנים את זה בממשלה. "ראש מפלגה של מפלגה קטנה יכול אולי לנהל ממשלה, אבל לא יכול להיות באמת ראש ממשלה, זה לא עובד לאורך זמן", טוענים בסביבת גנץ ולפיד גם יחד. ואם שר הביטחון לא יגדל דרמטית בראשות האיחוד אליו נכנס, חלום ראשות הממשלה שלו יתרחק. וזאת, צריך להזכיר למי ששכח, הייתה מטרת החיבור מלכתחילה.
