רות ביידר גינסבורג, ששימשה שופטת בבית המשפט העליון בארצות הברית אמרה פעם: "ההחלטה אם לשאת ילד או לא היא משמעותית לחיי אישה, הן לאיכות חייה והן לכבודה. כאשר הממשלה שולטת בהחלטה הזאת עבורה – היא בעצם מתייחסת אליה כאל פחות מבת אנוש בוגרת שאחראית להחלטותיה בעצמה".
סערת ההפלות בארה"ב - סיקור שוטף ב-N12:
- דרמה בארה"ב: בית המשפט העליון ביטל את הפסיקה ההיסטורית המתירה לבצע הפלות
- ביטול הפסיקה שהתירה הפלות בארה"ב: מה יקרה מעכשיו והאם יהיו החרגות?
- דרמת ביטול פסיקת ההפלות בארה"ב: זה יכול לזלוג גם לישראל
מעולם לא הגדרתי את עצמי פמיניסטית וחיפשתי שוויון מוחלט - אבל הפעם אני חייבת להישמע כזו: צאו לנו מהרחם, תודה!.
השנה היא 2022. קיימים היום סביבנו כל סוגי האנשים – כאלה שנולדים אישה אבל בא להם להפוך לגבר, כאלה שמחליטים לא להגדיר את מין העובר שלהם עוד כשהוא בבטן, בדעה ש"כשהם יגדלו הם יחליטו לבד". במקום העבודה שלי הכריזו בשמחה שמחליפים את השלט בשירותים מ"בנים\בנות" ל-"כולם" – ויחד עם זאת, בשנת 2022 ובמדינה גדולה וליברלית כמו אמריקה, אנחנו נתקלים בדעות חשוכות כל כך שחוקקו כיום על ידי גברים והם עומדים להשפיע על רוב מוחלט של נשים בכל המדינה.
הגוף של האישה הוא שלה. הגוף שלי הוא שלי (ממש כמו שאנחנו מלמדים את ילדנו מגיל צעיר על מנת שידעו לשמור על עצמם) - אז למה למען השם שמישהו אחר יקבל עליו החלטות? אם חלילה בחורה צעירה נאנסה, או סטודנטית רווקה נכנסה להריון ואין באפשרותה לכלכל כרגע את התינוק, או "סתם" איזה זוג נשוי מאושר ומאוד שגרתי שגילה שבסוף ההריון יגיע לעולם ילד הסובל מנכות או מום והם לא מעוניינים להיכנס למסע חיים של הרבה מאוד סבל וקושי, למה כל אותן נשים לא תוכלנה לגשת למרפאה הקרובה לבצע הפלה?!
אני חיה במדינה מאוד שמרנית, זה ברור לי. טקסס היא לא פשוטה בהרבה תחומים אבל אני חושבת שהגיע הזמן שכל אותם מוחות שקובעים יצאו מהחושך אל האור. למנוע הפלות לא יביא לתוצאה של פחות הריונות לא רצויים. הסברה, חינוך מיני, פתיחות בבית ומסגרות - אלו האמצעים שיביאו לשינוי.
לצערי הרב זו לא הפעם הראשונה שאני נתקלת בחוק דרקוני מנותק מהקשר והיגיון בתחום הזה. לפני כמעט 5 שנים עברתי פה לידה שקטה עם תאומים. מוכה בטראומה ממה שפתאום נפל עליי, לא הייתי מעוניינת בשום צורה לטפל בנושא הקבורה וכל מה שיקרה עם התינוקות אחרי בית החולים - אז חתמתי על מסמך שמאשר זאת בעודי מאושפזת. לאחר השחרור קבלנו טלפון חשוך וחסר רגישות, שאומר שאין תוקף למסמך בגלל חוק חדש שנחקק ממש כמה חודשים לפני המקרה ושעלינו לדאוג לקבורת העוברים.
ההיגיון מאחורי החוק היה (שוב) "אולי ככה נצליח לחנך את כל בני הנוער שנכנסים להריון ורוצים להפיל לנהוג אחרת", והוא למעשה ביקש מאתנו לדאוג לקבורת התינוקות שלנו, משום שאחד מהם שקל יותר מ-350 גרם ועם דופק. מאותו הרגע, התחלנו מסכת קשה ונמשכת של סידורים לא נעימים ומאתגרים. כל אלו לא תרמו לתהליך האבל מן הסתם.
לסיכומו של עניין, אני חושבת שזכותה של כל אישה באשר היא להחליט על גופה בעצמה. גבר לא יכול להבין את התחושה של אובדן הריון או לידה (בין אם ברצון או בעל כורחה) - אז למה שהוא זה שייקח את ההחלטה מה אסור ומה מותר? הגיע הזמן להתקדם.
עדיאל ליטרט, גרה במקיני טקסס.