מאז מלחמת ששת הימים ניצבת ישראל בפני דילמה אסטרטגית נוקבת בנושא הפלסטיני, ובפרט בהקשר של השליטה על השטחים: כיצד מבטיחים מצד אחד את הרוב היהודי במדינה ואת צביונה הדמוקרטי, ומהצד האחר לא מחלקים את הארץ ומשמרים אינטרסים ביטחוניים קיומיים.
במסגרת זאת ניטש דיון החוזר על עצמו בגלגולים שונים בין אלה השואפים לשמר את המצב הקיים, ללא הפרדה פיזית בין שתי החברות, לאלה הדבקים בחלוקה טריטוריאלית. כמה פעמים כבר ננקטו הכרעות ששינו את המציאות בשטחים - הסכם אוסלו, בניית גדר הביטחון באיו"ש וההתנתקות מעזה - אולם אלה נגדעו באיבן בעקבות משברים מתמשכים בין ישראל לפלסטינים, תהפוכות פוליטיות בישראל, ומאבק פנים-פלסטיני שפיצל את הרשות.
כפועל יוצא נוצרה מציאות רבת סתירות שבמסגרתה מתקיימים כיום בכפיפה אחת כמה דגמים של סדר מדיני ומעמדות אזרחיים במערכת הפלסטינית: מדינה למחצה ברצועת עזה; אוטונומיה טריטוריאלית "רזה" בשטחי A וB- באיו"ש; שליטה ישירה של ישראל באזורי C בגדה; וקיום של כ-360 אלף פלסטינים מזרח-ירושלמים במעמד כלאיים של תושבי ישראל שאינם אזרחים.
על הרקע הזה מתבוססת ישראל במלכוד אסטרטגי המחריף משך למעלה מחצי מאה: מצד אחד מקננת ההבנה ולפיה המשך המצב הנוכחי יוביל להיווצרות מדינה אחת, תרחיש אותו דוחה רוב הציבור היהודי; ומהצד האחר דועך הדיון לגבי היפרדות, נוכח ההבנה שסיכויי התרחיש קלושים והחשש מהשלכות הקמת ישות פלסטינית עצמאית. לא מפליא אפוא כי סקרים מהשנים האחרונות מעלים ממצא סותר לכאורה ולפיו רוב הציבור היהודי מתנגד למדינה פלסטינית, אך בה בעת סולד מחיים משותפים עם הערבים באותה ישות.
תור הזהב של רעיונות "הגם וגם"
המשבר האסטרטגי מוליד בשנים האחרונות מגוון רעיונות ביניים ברוח "גם וגם" החותרים לעטות לכאורה צביון יצירתי ואופטימי. במוקד - הבטחות להגבלת השליטה על הפלסטינים ולצמצום המגע בין שתי החברות, ללא הידרשות להפרדה טריטוריאלית. כאלה למשל הם רעיונות "השלום הכלכלי" ובמידה רבה גם "צמצום הסכסוך" שמקורם במחנה המרכז; החייאת תוכנית בגין שבמסגרתה מובטחת לפלסטינים אוטונומיה תרבותית אך לא טריטוריאלית, שבו דבק הליכוד כיום; וכן רעיונות בדבר כינון קונפדרציה ישראלית-פלסטינית שרובם מתפתחים במחנה השמאל.
המשותף לכל הרעיונות הוא חוסר המקוריות. כולם מהווים הד לתפיסות שגובשו והועלו ללא הרף בחצי המאה האחרונה: החלה מהפשרה הפונקציונלית של משה דיין שביקש לכונן "קיום רב-מימדי" ונטול מחיצות בין יהודים וערבים; עבור דרך "הגבולות הרכים" ו"דגם בנלוכ"ס" שאותו פיתח שמעון פרס; וכלה ברעיון הקונפדרציה שמועלה כיום (מחדש) ע"י יוסי ביילין.
כל הרעיונות נשענים על אמונה בכוחו של "השלום הכלכלי" להגמיש ולרכך אידיאולוגיות ולהשכיח שאיפות לאומיות. וכך, שני עמים שנאבקים ביניהם כמו שני שבטים קדומים על דגלים ומקומות קדושים, נדרשים לאמץ דגמי קיום מורכבים המחייבים התפתחות תרבותית וחברתית כמעט ברמה פוסט-מודרנית. רעיונות "הגם וגם" נוסכים אשליה של חזון ופתרון מעשי, אולם אינם אלא נתיב ארוך ומפותל יותר שסופו במיזוג בין ישראל ואיו"ש לכדי ישות אחת.
דרך "הגם וגם" אינה רק תולדה של המציאות הסבוכה שהתהוותה, אלא במידה רבה גם השתקפות לדיוקנה של הפוליטיקה הישראלית בת ימינו. זו מתאפיינת בטשטוש עמוק של הגבולות בין שמאל לימין ובאובדן המצפן האידיאולוגי; ונשלטת בידי ממשלות קצרות ימים שמתקשות לנהל דיון מעמיק ולגבש אסטרטגיות ארוכות טווח, קל וחומר הכרעות היסטוריות.
ברקע, גובר בהדרגה קולם של אלה המצדדים באופן גלוי בחזון המדינה האחת בטענה כי אין יכולת לממש את פתרון שתי המדינות וכי החיים בישות אחת הם חזון בר-מימוש ורב יתרונות. בתפיסה הזו מצדדים גורמים העוינים זה את זה מקצות המערכת הפוליטית, אשר מדברים אומנם על אותו המונח אך מתכוונים לתרחיש שונה בתכלית. גורמי קצה בשמאל רואים במדינה האחת אמצעי לערעור צביונה הציוני של המדינה, ומהצד הימני רואים בתרחיש הזה פתח להבטחת שלמות הארץ מבלי שיאבד צביונה היהודי או הדמוקרטי, והודפים את איום "השד הדמוגרפי" בטענה שיש פחות ערבים מכפי שנטען, או שקיימת ירידה מתמדת בפריון הנשים הערביות ועלייה בזה של היהודיות.
הצבת הנושא הפלסטיני במרכזה שיח הבחירות
הציבור הישראלי נדרש להפגין עניין עמוק הרבה יותר בנושא הפלסטיני והכרה בהשפעתו האסטרטגית על צביונה של המדינה ועל עצם קיומה. יש גם להכיר בכך שכל החלופות הניצבות בפני ישראל כיום הן קשות ומועטות, וכי גם הפחות גרועות מגלמות סיכונים ואתגרים לעתיד.
בפני ישראל עומדות כיום שתי ברירות אסטרטגיות בלבד. האחת - להמשיך בהיתוך באיו"ש, שבאופן אירוני מואץ ככל שישראל מאיצה מהלכים כלכליים ואזרחיים כלפי הרשות והציבור בגדה. בסופו של אותו היתוך יידרש להכריע בין מציאות של משטר אחד שבמסגרתו מתקיימים שני מעמדות אזרחיים באופן שיאיים על צביונה הדמוקרטי של המדינה; לבין אזרוח מלא של הפלסטינים שיחיו תחת שלטון ישראל, דבר שיציב סימן שאלה לגבי המשך קיומו של רוב יהודי.
החלופה השנייה היא לבחון הפרדה פיזית שאין משמעה בהכרח כינון מדינה פלסטינית עצמאית, אלא הגדרה ברורה היכן נגמר השטח הישראלי ומתחיל זה הפלסטיני. התרחיש הזה אינו חף מאיומים ביטחוניים ואתגרים מדיניים - ולפחות בטווח הנראה לעין לא כולל את עזה - אולם עדיף מהמציאות הבלקנית המסויטת של חיים בצוותא.
ישראל בזבזה זמן יקר בארבע שנות הכאוס הפוליטי: בנושא הגרעין האיראני ניכר קושי גובר להתמודד עם "רכבת ההעשרה" שיצאה לדרכה, ובסוגיה הפלסטינית קרבה ישראל לנקודת האל-חזור שבה לא יהיה ניתן עוד לדון על ברצינות על הפרדה פיזית בין שני העמים. ערב הבחירות על הציבור הישראלי להקשות על הפוליטיקאים ולדרוש מהם להציג עמדות ברורות בנושא הפלסטיני, ולא להסתפק בהפרחת סיסמאות מעורפלות המסוות לפרקים את העדר חשיבה אסטרטגית מעמיקה. דיון שכזה יחייב את הציבור ואת ההנהגה גם יחד להתבונן באופן מפוכח על ההווה ובעיקר על העתיד, ולתהות לגבי היכולת לקיים לאורך זמן את המצב הנוכחי, או מנגד - האם נדרש לקבל הכרעות היסטוריות.
ד"ר מיכאל מילשטיין משמש ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן.