שחקנית הטניס התוניסאית אונס ג'אבר כבר עשתה היסטוריה בענף הטניס העולמי, אך לא צריך להרחיק עד לארצות ערב או לאירופה כדי לגלות את כוכבות הכדור הצהוב הבאות. כאן בישראל, בשקט בשקט, הולכת ומתפתחת תעשיית ייצור שחקניות טניס מובילות. כבר היום ישנו מספר שיא של טניסאיות ערביות צעירות בישראל, ששואפות להגיע לטופ העולמי. עם דחיפה קטנה מהמדינה, הן אכן יגיעו רחוק - אפילו רחוק מאוד.
טניס הנשים בחברה הערבית בישראל תופס תאוצה משמעותית בשנים האחרונות. לא פחות מ-30 טניסאיות ערביות צעירות נמנות כיום כחלק מהעתודה התחרותית של מרכזי הטניס והחינוך בישראל, ארגון הטניס הגדול בארץ.
הארגון פועל, בין השאר, ב-7 ערים מעורבות בישראל, בנוסף לשני מרכזי טניס וחינוך ייעודיים לחברה הערבית בסאג'ור ובטייבה. מבין השחקניות הערביות הבולטות, שנמצאות ברמות הגבוהות של הטניס הישראלית, אפשר למצוא את קריסטין יונס, קארין אלטורי וקארמין בוקאעי. יונס, בת ה-21, מתאמנת במרכז הטניס והחינוך בחיפה וחברה בסגל הרחב של נבחרת הנשים של ישראל. אלטורי, בת ה-16 מרהט, מתאמנת במרכז הטניס והחינוך רמת השרון - פריצת הדרך שלה בסבב העולמי לנוער נרשמה השנה לאחר שזכתה בשני תארים בין-לאומיים בסדרת טורנירים במקסיקו: האחד בטניס יחידות והשני בזוגות עם הטניסאית מיקה בוכניק. הצעירה מבין כולן, בוקאעי בת ה-15 מהיישוב ג'דיידה-מכר בגליל, מתאמנת במרכז הטניס והחינוך עכו וקטפה כבר שורה של תארים בתחרויות בישראל בגילי 10 עד 14. שחקנית תחרותית נוספת היא רשא חורסאני בת ה-20, שגדלה בחיפה ועברה לאחרונה להתאמן במרכז הטניס והחינוך בתל-אביב. חורסאני רשמה הישגים מרשימים בתחרויות בארץ ובעולם לנוער וחזרה השנה למגרשים לאחר פציעה ממושכת.
גם בגילים הצעירים יותר, רשימת הטניסאיות הערביות מרשימה ביותר. במרכז הטניס והחינוך בחיפה בלבד, השחקניות מאיה בכית בת ה-12, ג'סיקה שהלא בת ה-13 ולוסי סאיג בת ה-14 משתייכות לקבוצות תחרותיות בעלות פוטנציאל מקצועני. בנוסף אליהן ניתן לסמן גם את לוק ח'טיב בת ה-8 משפרעם, המתאמנת במרכז הטניס והחינוך ביוקנעם, כמי שיכולה להיות הדבר הבא בטניס הנשים בישראל.
לדברי ערן דנק, מנהל מרכז הטניס והחינוך בחיפה ואחיו של תומר דנק, המנהל המקצועי של איגוד הטניס, בתחום יחידני זה הנערות הערביות זוכות לשוויון הזדמנויות מלא. "אנחנו מעניקים לבנות הצעירות מהחברה הערבית את התנאים הטובים ביותר ללא כל הבדל של לאום, דת או כל שוני תרבותי או חברתי. הן זוכות לשוויון הזדמנויות מלא בכדי למצות את הפוטנציאל האישי שלהן על המגרש ולהפוך לאלופות בטניס", הסביר. "כמו שאונס ג'אבור התוניסאית עשתה את זה בגדול השנה בווימבלדון, אני משוכנע כי גם מהחברה הערבית בישראל יכולה לצמוח אלופה בטניס, שתגיע לרמות הכי גבוהות בעולם".
אם מדברים על ההצלחה של הנערות הערביות, אי אפשר להפריד את זה מכל הגורמים מסביב - המשפחה והמדינה. את התשתיות מפתחת המדינה, את ההשקעה הכבירה מביאות המשפחות של ההורים. כמי שמכיר אישית את מחמוד בוקאעי, אביה של השחקנית קארמין מהכפר ג'דידה-מכר, אכן הכול אפשרי. "אנחנו משקיעים הכול למען הצלחתה, כדי שתגיע הכי רחוק שאפשר", אמר האב הנלהב. הכפר ג'דידה-מכר, אגב, נחשב ליישוב במצב סוציו-אקונומי נמוך במיוחד.
נדבך חשוב בהצלחה הזאת היא ההחלטה של הצעירות לייצג את ישראל בבמות הבין-לאומיות. התהליך הזה מזכיר את שחקני הכדורגל הערבים, שהחלו ביישובים עניים וכעת כובשים (תרתי-משמע) את הענף בישראל. דוגמה טובה לכך הוא קפטן בני סכנין והליגיונר לשעבר בירם כיאל. גם הוא, אגב, גדל בג'דיידה-מכר.
הצלחת הנשים בחברה הערבית לא מתבטאת רק בטניס, אלא גם בכדורסל, כדורעף וכדורגל. קבוצת הכדורעף של בנות עילבון, למשל, הובילה את חלק משחקניותיה לנבחרת ישראל ולטופ בארץ. שם המשחק בתחום הוא "הרגשת השייכות". ככל שיהיה יותר ייצוג בנבחרות, ככה הציבור הערבי ירגיש יותר שייכות. לא מדובר בממשלה מסוימת או מפלגה שהוקמה זה מכבר. מדובר בהתנהלות יום-יומית, לאורך שנים, שמולידה תוצאות.
אז נשאלת השאלה - מה הסוד? האם זה הכיוון שאליו מתפתחת החברה הערבית בישראל? לא, וכן. ההצלחה הייתה ותישאר, בעיקר בזכות נשים שעשו את הדרך הקשה עד למעלה וכעת מרגישים את זה. המדינה, מצידה, כן משקיעה יותר בהקמת מרכזי ספורט וביצירת מסגרות לצעירים והצעירות הערביות בישראל. מצד שני, התהליך עצמו איטי, והשינוי שמתחיל עדיין מתרחש בקצוות בלבד. זה תלוי גם בראשי המועצות - אם בחירת תעבור יותר ויותר להתנהל על בסיס פוליטי ולא חמולתי, ייתכן מאוד שנראה עוד הרבה הצלחות. אותם ראשי מועצות, מתוך רצון להיבחר שוב, ישקיעו בתשתיות ובפיתוח. עם זאת, עדיין למדינה יש תפקיד חשוב בלפתוח את הדלת לצעירי החברה הערבית ולהדגיש: "יש כאן מקום לכולם".
נשים פורצות גבולות בכל התחומים
השינוי התחיל מזמן. יותר ויותר נשים מצליחות בתחומן ומשתלבות יותר מהגברים. גם בחברה הערבית הבינו שהאישה היא יסוד לכל חברה מצליחה.
הצלחת נשים נמדדת גם באקדמיה. יותר ויותר נשים מהחברה הערבית פונות לאקדמיה. הנה נתון שכנראה לא נחשפתם אליו: 60% מהסטודנטים הערבים בטכניון הן נשים. הנשים הערביות פונות יותר להייטק ופחות לפוליטיקה. אבל זה לא אומר שהן לא מעורבות מבחינה חברתית וכלכלית. יותר נשים מנהלות בנקים, או מכללות פרטיות ביישובים הערביים.
נכון, עדיין אין אישה ערבייה שעומדת בראש עיר, אבל גם בפוליטיקה יש התקדמות. סיפורה של רידא רינאווי-זועבי אולי יסתיים בכישלון בממדים הפוליטיים, אבל כאישה היא שברה הרבה מוסכמות: היא התעקשה מאוד מול גברים, עשרה ראשי מועצות הלכו אחריה בניסיון לשכנע אותה לחזור בה מהתפטרותה.
השינוי, כפי שניתן לחוש, כבר כאן. ניתן למצוא אותן כרופאות, רוקחות, מנהלות בית ספר ומפקחות במשרד החינוך. כיום, האישה הערבייה מפלסת את דרכה בהצלחה בתמיכת המשפחה. אפשר גם למצוא היום חוקרות במשטרת ישראל, שמגיעות מהחברה הערבית, כמו גם נהגות אמבולנסים ואוטובוסים.
אז השינוי כבר כאן. כל מה שצריך זה להפיק את הלקחים ולהעצים את התהליכים הקיימים. אולי הריאיון הבא שנבצע יהיה עם אישה שתעמוד בראש עירית נצרת או שפרעם. תקרת זכוכית אחת עוד נותר לשבור.