כמה מילים על מחאת הביקיני שמתחוללת לאחרונה ברשת. אני מלי לוי, רובכם מכירים אותי כשחקנית ודוגמנית, מה שאומר ששנים אני מתפרנסת מעבודה עם הגוף שלי. כך שבעיות דימוי עצמי וביקורת ציבורית לא זרות לי. יותר מזה - לצערי עושה הרושם שלא הרבה השתנה עוד מהימים הראשונים שלי כדוגמנית מתחילה.
מי כמוני מצדיקה כל קול וכל דעה וכל ביקיני במאבק הזה? אבל, ויש לי פה אבל, אני לא יכולה להתכחש לשאלות שהמאבק הזה מעורר בי. האם הזכות להצטלם בביקיני זאת הבעיה כאן? האם אנחנו צריכות לקבל אישור להצטלם בביקיני? כי לי זה נראה שדווקא השיח הזה הוא סוג של ניסיון לקבל את הזכות הזאת, במקום שנקבל אותה כמובן מאליו.
אני רוצה להאמין שכולנו מבינים שזה תוצר לוואי של משהו הרבה יותר גדול. כשאני רואה התארגנות כזאת חזקה ועוצמתית של כוח נשי שמתאגד למטרה אחת אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי, האם זו המטרה הנכונה? אנחנו לא מכוונות נמוך מדי? בשבילי מחאה מטרתה לשנות לא את דעתם של טוקבקיסטים חשוכים - אלא ליצור שינוי רחב יותר בתפיסה של החברה שלנו את מעמד האישה.
אסור לנו לצמצם נושא גדול כמו אלימות כלפי נשים, פיזית ומילולית, לעניין טריוויאלי של מה בכך כמו ביקיני. במדינה שבה נרצחות בממוצע שתי נשים בחודש ועדיין לא נעשתה חקיקה הולמת שתבלום את התופעה המחרידה הזאת, לא פלא שבמרחב הציבורי אנחנו מרגישות לא מוגנות. ואני חושבת יחד איתכן - האם אנחנו מנצלות את הכוח שלנו בדרך הכי טובה?