יש רגעים.
יש רגעים שבהם הלב מדבר, הרגשות מציפים. יש רגעים שבהם הדמעות יורדות מעצמן, גוש גדול תקוע בגרון. יש רגעים שבהם הלב שר, ושוב דמעות, של גאווה ושייכות. הן יורדות מעצמן, חיוך של אושר מרוח על הפנים. יש לנו שני רגעים כאלה: הצפירה ורגע המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות.
66% מאזרחי ישראל מכירים מישהו שנהרג. 80% מהישראלים גאים בארצם.
אז הנה, כמה מילים מלב הומה. לא מסה, לא רעיון פורץ דרך, לא ניתוח עומק של הישראליות והישראלים. רק תחושות בריאות של אזרח אוהב עמו וארצו. מילים בנאליות, פשוטות, שאנחנו נוטים לשכוח.
במהלך הצפירה בבית העלמין הצבאי בראשון לציון, ליד קברו של טל יפרח ז"ל, שנפל במבצע "צוק איתן", לא הבחינו בין דתיים לחילונים, לא שאלו מה ייחסך לנתניהו, לא בחנו אם אתה סבור שמדובר בממשלת שינוי או ממשלת הונאה. ליד הקבר לא עסקו בשאלות של דת ומדינה ומשילות. אפילו לא שאלו אם אתה יהודי.
כך קרה גם במהלך הטקס בהר הרצל. משיאי המשואה הרטיטו לבבות, פסיפס מרהיב של ישראל האמיתית, מנעד רחב של פנים ושמות, קולות שונים של ישראליות. השירים הנוגים והשמחים, תרגילי הסדר, יבבת אבל של חצוצרה או דגל העולה לראש התורן, כולם הפכו לדבק מגע המצמיד לב אל לב, אדם לאדם.
אנחנו הישראלים אוהבים את הארץ, את נופיה, את ההיסטוריה הניבטת מכל אבן בשביליה. אנחנו הישראלים אוהבים את הארץ, על ימיה החמים והזיעה הטורדת. אוהבים את הארץ על אף פקקי התנועה, אוהבים את הארץ על אף יוקר המחיה. אנחנו אוהבים ישראלים. אוהבים אותם על אף החוצפה, על אף הדוחק, על אף היעדרו של נימוס בסיסי בתור במרכול או בכניסה לקולנוע.
אנחנו יודעים מי הם באמת הישראלים. אנשים חמים שלעולם לא יותירו אותך לבד, שידפקו בדלת זרה להביא אוכל. אנחנו יודעים על מיליון ישראלים שיתכנסו בליל יום השואה לערבי זיכרון בסלון, ישוחחו על קורבנות ושורדים שמעולם לא הכירו. אנחנו אוהבים ישראלים, שברגע האמת יתנדבו לכל משימה, יושיטו יד ולרגע יפסיקו לשאול "למה". אנחנו אוהבים ישראלי שרוח תנועות הנוער, המכינות הקדם-צבאיות או שנת השירות מפעמת בהם.
אנחנו אוהבים ישראלים כיזמים, כאלו שהמציאו המצאות פורצות דרך, המצאות שטלטלו את העולם. אנחנו יודעים שבכל מקום בעולם אוכלים עגבניות שרי, משקים אדמה צמאה בטפטפות, מקלים על חייהם של חולים בעזרת תרופת הקופקסון, שומרים מסמכים על דיסק און קי לסוגיו. הם לא יודעים שכל זה הומצא, פותח ולפעמים אף יוצר במדינה צעירה, בת 74 בסך הכול, עם פחות מעשרה מיליון תושבים. אנחנו יודעים שזה קורה רק בישראל, כי אנחנו, רעבים למשמעות, תאבי הצלחה, רוצים לקחת חלק בתיקון עולם.
אנחנו אוהבים ישראלים, כי הם יודעים מה זה "יד שרה", "אור שלום" ו"זיכרון מנחם", "משפחה אחת" ו"איחוד הצלה", זק"א ו"נחלת ערן", על"ה, אקי"ם, איל"ן, אלו"ט ועוד עשרות ארגונים המתבססים על אלפי מתנדבים. אנחנו אוהבים ישראלים. הם יקימו בית חולים שדה בכל אזור מוכה אסון. הם ישלחו משלחות לגבולות מסוכנים. הם אף פעם לא ישכחו שהמשימה המרכזית שלהם היא להפוך את העולם למקום טוב יותר.
אני מכיר בחסרונות שלנו. את הצורך העמוק לצמצם פערים כלכליים, לתקן תשתיות, לבער שחיתות. אלוהי הציניות ואלוהי הספקנות, אלוהי החשדנות ואלוהי השנאה, אלוהי הקיטוב וההפרדה, הקימו מאחזים בלב הישראלים. היום צריך לגרש אותם, להותיר מקום מכובד לאלוהי הפרופורציה.
כן, חברים, פרופורציה. המצב לא משהו, אבל פרופורציה. נס התקומה עוד לא תם. הבניין לא הושלם. לא נעמוד מנגד, לא נשב בכורסה נוחה ונקטר על ההם שגנבו לנו את המדינה. נהיה ישראלים. נתגייס לשינוי. נהיה תמימים. וכשנתאכזב, נעצור, נזכור שאין לנו ארץ אחרת – ונתחיל מההתחלה.
כן חברים, פרופורציה. אינני מקל ראש בחוליים, חלקם חמורים, אבל לסבא וסבתא שלי לא הייתה מדינה, את שנות תנועת הנוער הם בילו במחנה השמדה. הם לא התמודדו עם יוקר המחיה כי קיבלו רבע כיכר לחם בחינם, מתנה מהרייך השלישי. אפילו בעיות דיור לא היו להם, שם בבלוק.
פרופורציה, חברים. אפשר להתווכח על ימין ושמאל, אפשר להתווכח על שמרנות או ליברליזם. אפשר לכעוס על עמדה ודעה פסולה, להשתתף במחאה, ליזום תנועה. אפשר? חובה! אקטיביזם ומעורבות הם סם חייה של הדמוקרטיה. אבל פרופורציות חברים. יש לנו מדינה.
האיש שמימין ומשמאל לי, האישה שכתבה תגובה זועמת על פוסט, הצייצן המעצבן מהטוויטר, ההיא שעקפה אותי בתור, כל אלה הם אחיי, בני עמי. ברגע האמת, אהיה לצדם. אגן עליהם, לא אתן להם ליפול, לסבול. הם אחים שלי, הם בני עמי. יתגדל ויתקדש אלוהי הפרופורציה.
>>> הכותב הוא שר החינוך לשעבר, כיום נשיא תנועת "פנימה"