ערב יום העצמאות הוא הזדמנות מצוינת לחשוב על התיקונים הנחוצים לדמוקרטיה שלנו, או אם תרצו למשטר בישראל. חלק מהרעיונות שלפניכם נמצאים על השולחן כבר כמה עשורים, וחלק מהם חדשים יותר. כולם, לפי הערכתנו, יוכלו לחולל פלאים, לחזק את הקשר עם הבוחר ואף להביא ליותר יציבות ומשילות בישראל.
אימוץ שיטת בחירות אישית יותר
מדובר בשיטה המכונה שיטה רשימתית חצי-פתוחה: כל אזרח ואזרחית יוכלו, בנוסף להצבעה לרשימת המועמדים המועדפת עליהם (כנהוג היום), לסמן מספר מועמדים (למשל עד 5) שהם רואים אותם כראויים לייצגם בכנסת. מועמדים שיעברו סף קולות מסוים שייקבע בחוק "יוקפצו" במעלה הרשימה, ואף יוכלו להיבחר לכנסת גם אם מיקומם ברשימה המקורית היה נמוך.
אימוץ שיטת בחירות אזורית
בכל מדינה, לרבות ישראל, יש הבדלים בצרכים של המרכז והפריפריה. זה נוכח עד כדי כך שבישראל חלק ניכר מהבעיות הביטחוניות אופייני רק לחלק מהמדינה ולא לכולה. לכן, הגיע הזמן לאמץ אזורי בחירה. כך, לדוגמה, במקום מחוז בחירה אחד בן 120 נציגים, יש לחלק את הכנסת לכעשרה מחוזות, ובכל אחד מהם ייבחרו בממוצע 10 נציגים לכנסת (המספר המדויק ישתנה לפי מספר בעלי זכות הבחירה בכל מחוז).
אימוץ מרכיבים אזוריים ואישיים בשיטת הבחירות לכנסת יחזק את הקשר בין הבוחר לנבחר וישרת עקרונות דמוקרטיים כמו שקיפות, אחריותיות וייצוגיות. הוא מוצדק גם במבט ההשוואתי: ישראל היא הדמוקרטיה היחידה החברה ב-OECD שאין בה לא מרכיב אישי ולא מרכיב אזורי בשיטת הבחירות.
הכנסת כמפקחת על פעילות הממשלה
יש לחזק את יכולת הבקרה והפיקוח של הכנסת על הרשות המבצעת. לשם כך, יש לצמצם את החקיקה הפרטית (שרובה המוחלט אינו מאושר), ובמקביל לחזק את כלי הפיקוח והבקרה של הכנסת, בעיקר בוועדות הכנסת. לדומגה, יש לאמץ נוהל שיאפשר לוועדות הכנסת לקיים שימועים בנושאים מוגדרים, להזמין אליהם מומחים ואת אנשי הרשות המבצעת.
כיום, אין בנמצא נוהל מסודר לעריכת שימועים כאלו ועריכתם נתון לשיקול דעתו הבלעדי של יושב ראש הוועדה. בפועל, הם כמעט ולא מתקיימים. כך תוכל הכנסת למלא את תפקידה נאמנה למען האזרחים.
כן, יותר חברי כנסת
יש להגדיל את הכנסת למספר המותאם לגודל האוכלוסייה - כ-200 חברים. מספר חברי הכנסת כיום קטן מאוד בהשוואה לפרלמנטים במדינות אחרות, ולתפקידים שהיא ממלאת. למעשה, הוא נשאר זהה מאז הכנסת הראשונה, אף שאוכלוסיית המדינה גדלה פי יותר מ-15.
התוצאה היא שחברי הכנסת מתקשים מאוד למלא את תפקידם. למשל, חברי כנסת רבים חברים ב-3 ועדות ומעלה של הכנסת, ואינם יכולים להתמקד בענייניה של אף אחת מהן. תוצאה שלילית אחרת היא הגדלת הממשלה, בשל הנטייה "לקנות" את תמיכתם של חברי כנסת בודדים בממשלה באמצעות משרות שרים וסגני שרים מיותרים. תופעה זו צפויה להצטמצם משמעותית בפרלמנט גדול הרבה יותר, כי העוצמה החשיבות היחסית של כל חבר כנסת תקטן.
אם לא יוגדל מספר חברי הכנסת, יש לחוקק חוק נורווגי מלא, שיחייב את כל השרים וסגני השרים להתפטר מהכנסת. רק כך נזכה לראות מספיק חברי כנסת שעובדים עבורנו "במשרה מלאה".
לתת לחוקי יסוד את הכבוד הראוי
יש לחוקק חוק יסוד: החקיקה, שיעגן את הליכי החקיקה וימסד את ההיררכיה בין חקיקה רגילה לבין חוקי יסוד. במצב הקיים, שבו חוקי היסוד משוריינים לכל היותר ברוב של 61 חברי כנסת, כל קואליציה יכולה בקלות לתקנם.
התוצאה היא שכללי המשחק המשטריים הפכו ל"פלסטלינה", שפוליטיקאים מעצבים כל העת בהתאם לאינטרסים המידיים שלהם. חקיקת חוק יסוד: החקיקה, 72 שנה לאחר "החלטת הררי" שיצרה את המעמד של חוק יסוד, תשים קץ לנוהג הפסול הזה. היא תעניק להם, סוף סוף, מעמד מכובד ומשוריין, כמו בדמוקרטיות אחרות.
להעביר את הכוח לערים
יש לבזר ולהעביר סמכויות רבות מהשלטון המרכזי לשלטון המקומי. השלטון המקומי, ברבים מהתחומים, יכול לטפל הרבה יותר טוב בסוגיות החשובות לאזרחים. כפי שלמדנו בתקופת הקורונה, יש חשיבות רבה להיכרות המוקדמת עם האוכלוסיות השונות - ולשלטון המקומי יש את הכלים לענות על הצרכים של תושביו.
לחזק את האופוזיציה לראשי הערים
במקביל, יש צורך ממשי בחיזוק הדמוקרטיה בשלטון המקומי עצמו. ראשי ערים הם חזקים, וטוב שכך - אך מולם צריכים להתייצב חברי מועצה בעלי משאבים של ידע, זמן והכשרה, שיוכלו לסייע לראש העיר ולפקח עליו. לשם כך צריך גם להעניק לחברי המועצה גמול כספי - כיום רובם ממלאים את תפקידם בהתנדבות.
צריך גם להעניק להם כלים לביצוע עבודתם - למשל לחזק את ועדת הביקורת במועצה, להעניק להם ייעוץ וסיוע משפטי במקרי הצורך, להגדיר מעמד רשמי של יו"ר אופוזיציה (בדומה לכנסת) ועוד.
להחזיר את הציבור הרחב למפלגות
חיזוק המפלגות - כך שהן יהיו יותר מאשר פלטפורמה למנהיגים. יש צורך בדמוקרטיה פנים-מפלגתית אמיתית, שאינה מתמצה רק בבחירת המנהיג והמועמדים, אלא כוללת השתתפות של הציבור בחיי המפלגה במגוון רחב של אופנים - קמפיינים, תרומות, דמוקרטיה דיונית, פעילות אידיאולוגית, שיתוף פעולה עם קהילות וארגוני חברה אזרחית שונים ועוד.
לזנוח רעיונות שנכשלו
כדאי למהר ולנתק את הקשר בין העברת התקציב לפיזור הכנסת. מדובר בהמצאה ישראלית ייחודית, ואנחנו כבר יודעים שהיא לא מונעת סחטנות בעת גיבוש התקציב ולא מקלה על העברתו (הרי הכנסת לא מהססת בשנים האחרונות לפזר את עצמה).
להכיר בראש הממשלה כראש המפלגה הגדולה
אם כלו כל הקיצין, ולא מצליחים להקים ממשלות, כלל פשוט יפתור את זה:
בהתאם להצעת המכון הישראלי לדמוקרטיה, ראש הרשימה הגדולה יוכר כראש הממשלה לאחר הבחירות, ולא יזדקק להצבעת אמון בכנסת. ניתן יהיה להחליף אותו (כנהוג היום) באמצעות הקמת ממשלה חליפית בתמיכת 61 חברי כנסת או יותר.
>>> פרופ' גדעון רהט הוא עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה וראש המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית. ד"ר אסף שפירא הוא ראש התכנית לרפורמות פוליטיות במכון הישראלי לדמוקרטיה