"הניסוי הצליח", אמר נפתלי בנט לראשי סיעות הקואליציה שלו אחר הצהריים. הניסוי הצליח, אבל החולה מת.
אחרי שנה ושבוע (או פחות משנה לפי התאריך העברי, אם להיות קטנוניים), נקבע מותה של ממשלה שהייתה מת מהלך מאז ה-6 באפריל, ב-6:45, בבוקר עת נטשה עידית סילמן. מהר מאוד היא הפסיקה ללכת וחוברה למכונות הנשמה, עם דופק ויצר חיות הולך ונחלש. זה השלב שבו היקירים מתחילים לשקול תרומת איברים, אבל בקואליציה הזו קרה משהו אחר: האיברים התחילו להתרים את עצמם. כל אצבע ביקשה להשתיל את עצמו בגוף אחר.
בשיחתו עם ניר אורבך הבוקר (שני) הבין גם נפתלי בנט שזה נגמר. ככל שניסה ראש הממשלה, הוא לא הצליח לקבל ולו הבטחה קלושה שיגיע לביקורו של נשיא ארצות הברית, בעוד שלושה שבועות, כראש ממשלת ישראל. בצר לו, קיבל את ההחלטה שכמותה לא קיבל אף אחד חוץ משמעון פרס ב-1986: לקיים את הסכם הרוטציה ככתבו וכלשונו, ועוד להקדים אותו בשנה.
צריך להחמיא לבנט ולפיד על הביצוע האלגנטי, ולתהות מה זה אומר לגבי העתיד. לפיד מקבל במהלך הנוכחי שני פרסים יקרים במאבק על הנהגת גוש המרכז-שמאל: הוא ראש הממשלה הראשון שאינו משורות הימין זה 13 שנה, והוא מקבל ממחנהו נקודות על מאבקו לשימור הממשלה. מרב מיכאלי ובני גנץ היו האחרונים לדעת על הבשורה הקשה מבחינתם. לא רק בגלל זה הייתה האווירה בישיבת ראשי הקואליציה עצובה וקודרת.
בנט יכול היה לתמרן את פיזור הכנסת באופן שיותיר אותו כראש הממשלה בקרב מכוער ויצרי, אבל הוא בחר במהלך שישמור על כבודו. ההמשך הטבעי של המהלך הזה יהיה פרישה מהתמודדות שעלולה להיות גם היא יצרית ומכוערת נגד אחוז החסימה. מייחל לכך גדעון סער: הוא יודע שהעיר הזאת, של ימנים אנטי-ביביסטים, קטנה מדי בשביל שניהם. הערב שוב נשבע שיעשה הכול כדי למנוע מנתניהו את ראשות הממשלה.
זה מביא אותנו אל ראש האופוזיציה. אך לפני חצי שנה הוא שקל ברצינות עסקת טיעון שפירושה התפטרות מהכנסת, והנה הוא שוב בעמדה המוכרת כל כך מהשנתיים האחרונות: רחוק מרחק נגיעה מראשות הממשלה. גם מערכת הבחירות הזו, ככל קודמותיה, תעמוד בסימן ביבי כן או לא. בניגוד לפעמים הקודמות, הפעם בוחריו מתודלקים בזעם ומוטיבציה. הוא יודע שלא תהיה לו הזדמנות טובה יותר. הוא יודע שלא בטוח שתהיה עוד הזדמנות.
