כשבנט נכנס לתפקידו כראש הממשלה, הוא היה בטוח שהאנשים שהולכים איתו שנים ארוכות יעשו בשבילו את העבודה גם שם. הוא ראה בתפקיד הזה המשך ישיר לשלבים השונים בקריירה הפוליטית שלו, זאת שהחלה בהישג המדהים שלו ושל הבית היהודי, המשיכה בתפקידים המיניסטריאליים כשר כלכלה, ואז כשר חינוך וביטחון. יותר מזה, הוא שם על האנשים הללו אחריות כבדה, וסבר שבזמן שהוא שורד עם עצמו את החודשים הראשונים באחד התפקידים הקשים בעולם, הם יקימו סביבו את המעטפת האנושית שתעזור לו להצליח בתפקיד.
האמת היא שבנט לא השכיל להבין שכאשר פוליטיקאי נכנס ללשכת ראש הממשלה, הוא כאילו נולד מחדש בזירה הציבורית. באותו רגע הציבור נושא אליו עיניים. כל התקוות, החלומות והרצונות של אזרחי המדינה מתנקזים אליו, וכל מה שהיה קודם לכן, נמחק. הדרישות, האחריות, תהליכי קבלת ההחלטות ובעיקר הלחצים, הכול לא דומה כלל למה שהוא אינו לשכת ראש ממשלת ישראל.
כך, בזמן שבנט היה מרוכז בלהבין מי נגד מי ורק לשרוד את החודשים הראשונים בתפקיד מבלי לאבד את זה או לגרום לקטסטרופה לאומית, האנשים מסביבו עשו את מה שהם מבינים, ואלו היו בעיקר טעויות. קצת כמו ילדים ללא השגחה, הכוונה או מישהו שידאג להציב להם גבולות. כך, פונקציות מסוימות עם גבולות גזרה מסוימים מצאו את עצמן עם מרחב תמרון וסמכויות שלא בטוח כלל שיכלו להתמודד עימן כראוי. כל אנשי אמונו של בנט היו עמוסי כוונות טובות, ללא ספק, אך עם חוסר יכולת מובנה להכיר בגבולות היכולת שלהם. בינתיים, כמו בכל מצב קיצון משברי, בנט פעל "על אוטומט".
כפועל יוצא מזה, מהר מאוד הפכה לשכת בנט לכיתה ד'1 עם מורה מחליפה - ריבים, מלחמות אגו, הדלפות הדדיות, טרוניות וטענות על היעדר גיבוי מצד הבוס ועוד כל מיני סממנים של מיני אנרכיה והיעדר סמכות ברורה.
בנט, שהיה מפקד בצבא ומנהל בהייטק, פשוט לא מסוגל היה להשתלט על האירוע הזה. ההסתגלות שלו לתפקיד המאתגר לקחה ממנו את כל האנרגיות. המהירות שבה קיבל את התפקיד, האינטנסיביות של להיות ראש ממשלה בישראל, הזרמים שהיכו בו מכל הכיוונים אילצו אותו להאציל סמכויות ולשים יותר מדי אחריות על כתפיים צרות מדי.
גל העזיבות, או הפיטורים, שעובר על לשכת בנט בשבועות האחרונים הוא יותר מהכול סימן לזה שבנט נחת על הקרקע. אחרי חודשים ארוכים במצב של הישרדות, בנט החל לאחרונה לעבור למצב של יצירה ועשייה מתוך הכרה, ולא מכוח האינרציה. כמו בכל מצב קיצון שנמשך זמן רב, בסוף גם באה ההסתגלות. בנט התחיל להיות נינוח בתוך החליפה. התוצאה של ההתפתחות הזאת היא שבין כל הרעשים, העומסים, המריבות בלשכה, המשיכות ימינה ואז שמאלה ואז שוב ימינה, "ראש הממשלה בנט" החל לבצבץ החוצה ולייצר קו אותנטי של מנהיגות.
היועצים שסביבו, שהדינמיקה ההישרדותית אפשרה להם לעשות בלשכה ככל העולה על רוחם ואף לממש את האג'נדות הפרטיות שלהם מתוך גרונו של בנט, ייתכן שהתחילו לחוש בהיחלשות הכוח שלהם. בדעיכת האבסולוטיות והתלותיות של הבוס במעשיהם, בפקפוק של בנט בהם שהחל לצוץ. לעיתים קרובות, כשהבוס שלך כבר לא מקשיב לך כמו פעם, ורמת ההערכה שלו כלפיך יורדת, אין צורך במילים. מרגישים את זה. מבינים לבד שהגיע זמן ללכת.
בנט הפסיק להיות זקוק לקביים שסיפקו לו יועציו הוותיקים. יתרה מזאת, הקביים הללו החלו להחליש אותו, להאט אותו, ולגרום לו נזקים. בעדינות, הוא התחיל להישען עליהם פחות ופחות, לצאת לטייל בשבילים שבהם לא היה צריך אותם יותר, והם הרגישו שהגיע זמנם.
בנט מינה מהר מאוד ראש מטה חדש, ויועצת לעניינים בין-לאומיים. מינויים מעניינים, מרעננים ,שמרגישים נכונים ומדויקים הרבה יותר, הן בעולמות התוכן של בנט והן במאזן הכוחות, שבו בנט הוא הבוס, הוא מתווה את הדרך, האג'נדה למימוש היא שלו ולא ההפך.
זה נכון שהשיח השולט הוא ש"הלשכה מתפרקת" ושבהחלט מדובר בתחילתו של הסוף. זה בהחלט יכול להיות. מבחינה פוליטית אובייקטיבית. אבל עם או בלי קשר לעתיד הקואליציה, בעולם מקביל, נפתלי בנט הופך אט-אט לראש ממשלה שיש לו בהחלט מה להציע.
>>> שיר שגיא שימשה בעברה כיועצת תקשורת של נבחרי ציבור, ביניהם נפתלי בנט וגלעד ארדן. מומחית להסברה ועיצוב מסרים ציבוריים. סמנכל"ית תוכן של פיד החדשות הפרו-ישראלי NEWSRAEL