1. יום טוב כלפון לא היה המטרה של מהלך העריפה הפתאומי שביצע נפתלי בנט ערב שבת, בין השמשות. הוא היה רק האמצעי, ממש כמו שסילוק שיקלי היה מסר לעידית סילמן. הדחתו קרת הרוח, המחושבת והאכזרית, הייתה מסר לחברה אחרת בימינה: שירלי פינטו. הנורבגית האחרונה ששרדה בסיעתו של ראש הממשלה היא מקור לדאגה עמוקה אצל בנט, שקיבל בשבועיים האחרונים מידע מודיעיני על מגעים שקיימה עם הליכוד. במהדורה המרכזית דיווחנו לפני שבועיים על אולטימטום שהציבה לבנט: ועדת הבריאות ותקציבים או שיהיה פה סילמן 2.0. פינטו לא הכחישה.
לכאורה, היא נורבגית, חברת כנסת על תנאי שניתן להפסיק את כהונתה בכל מצב. בפועל, זה בכלל לא פשוט: על פי הכלל מתחום המחשבים "הראשון שנכנס הוא האחרון לצאת", כדי לסלקה מהכנסת היה צורך בהתפטרות של שני שרי ימינה, שקד וכהנא. התפטרות שר הדתות נועדה לסמן לה: אם לא תתיישרי מיד, גם שקד תתפטר, ואת תסולקי מהכנסת בלי סנטימנטים.
2. האמנם שקד תתפטר? המקרה של שרת הפנים שונה מאוד מזה של שר הדתות. כהנא הוא נאמנו הגדול – בעצם היחיד – של ראש הממשלה. אם יצטווה לקפוץ מהגג, הוא יעשה זאת, לא לפני שיברך בשם ובמלכות. בעצם, זה מה שעשה שלשום. במקרה של שקד, יחסיה עם בנט לא כשהיו. האם הגיוני שהיא תחזור להיות חברת כנסת מהשורה כדי לסדר לבנט עוד כמה שבועות בתפקיד ראש הממשלה? לא סביר.
לכן, המבחן יגיע בהצבעה שבוא תבוא על מינויו מחדש של כהנא לתפקיד שר, שבה יוכרע אם לקואליציה יש עוד רוב למינוי שרים, אם לאו. הכל תלוי, שוב, בעידית סילמן: אם זו תצביע נגד המהלך, כהנא יישאר מחוץ לממשלה. בקואליציה מזהירים שהצבעה כזו תוביל להכרזתה כפורשת. באופוזיציה בטוחים ששווה לקחת את הסיכון בשביל מבוכה כזו. שקד ופינטו, ובעצם כל השותפות לקואליציה, ממתינות בנשימה עצורה להכרעה של חברתן לשעבר.
3. יום טוב כלפון היה שחקן קבוצתי בימינה, ככל שיש בכלל קבוצה כזו. למעט היעדרות פה ושם בהצבעות על חוקים לאומיים, הוא התיישר עם בנט: את החרפות והגידופים מימין הוא חטף כמו חבריו; את הטיעון "אבל ביבי" תרגל לא פחות טוב מהם, לרבות בעימותים חזיתיים עם מראיינים בערוץ 14, משל היה יאיר לפיד או יאיר גולן. כל זה לא עזר לו, כאשר התבשר על סילוקו מהכנסת. הסיפור איננו על יום טוב כלפון, אלא על החרפה החוקתית המכונה "ח"כים נורבגיים", שהתחילה בקטן בזמן נתניהו והתפתחה לממדי ענק עכשיו.
הכנסת אמורה להיות הריבון, וחברי הכנסת – חופשיים מסכנת הדחה. בפועל, נוצרו שני מעמדות: אחד, שרים מיוחסים, בשעות נוחות שלא מצריכות לילות לבנים ועם עבודה מובטחת. השני, של עובדי קבלן במשמרות לילה מפרכות, אצבעות להחלפה. ההבדל היחיד מעובדי קבלן הוא שאת אלה אפשר לפטר בהודעה מראש של שלושים יום, ואילו ח"כים נורבגיים – תוך 48 שעות בלבד. מאז אוסלו לא ייבאנו מנורבגיה סחורה כה בעייתית.
