בימים האחרונים נסוב השיח הציבורי סביב הדיווחים אודות הליכתם מהעולם של שורת אישים איראניים - חלקם מדענים מתחום הגרעין, ואחרים ששמם נקשר במאמצים נוספים של איראן כמו כלי טיס בלתי מאוישים, פרויקט דיוק הטילים ועוד. בהקשר זה, נכונה גם כעת מדיניות העמימות שמותירה את שאלת האחראים לרצף הפעולות לשלטון בטהרן. התשובה לתהייה אם מדובר בצירוף מקרים, או במדיניות של מישהו ל"להעלאת הילוך" בפגיעה בשלל מרכיבי הכוח, תינתן בראי הזמן.
- תיעוד מדמשק: ההרס בנמל התעופה הבין-לאומי שהושבת
- ישראל תיקח חלק בשיתוף פעולה ביטחוני עם מדינות ערביות
- ההישג הישראלי מול איראן - וההשלכות הדרמטיות | ניר דבורי
- ראש סבא"א: איראן מסירה 27 מצלמות במתקני הגרעין
יחד עם זאת, נכון למקד את השיח בשאלות אסטרטגיות משמעותיות בהרבה מכל פעולה ממוקדת עליה מדווחים בכלי תקשורת בעולם. איראן מאתגרת את ישראל בשני ערוצים מרכזיים - הערוץ הראשי הוא שאיפתה לנשק גרעיני: שאיפה זו עלולה להתפתח ולהפוך לאיום האסטרטגי החמור ביותר לביטחונה של מדינת ישראל. הערוץ השני הוא פעילותה המתריסה של איראן באזור, יצוא הטרור וניסיונותיה הבלתי פוסקים לצייד את אויבינו, ובראשם חיזבאללה, בכלי נשק מתקדמים כמו טילים מדויקים, כטב"מים ועוד.
איראן גם לא התייאשה מניסיונותיה לבסס נוכחות משמעותית בסוריה. למרות ריבוי תקיפות, שלפי פרסומים זרים מיוחסות לחיל האוויר הישראלי, המאמצים נמשכים. עם זאת, נראה שבחזית הזו המענה לאיום נותר מספק: גם אם לא נעקרה לחלוטין הנוכחות האיראנית בסוריה, ברור לכל כי חזונו השאפתני של אדריכל ההתבססות, הגנרל קאסם סולימאני, קרס.
בשבועות האחרונים הבעתי את עמדתי כי בעת הזו, לאור המציאות החדשה, חזרה למתווה הסכמי של המעצמות אל מול הגרעין האיראני הוא הרע במיעוטו. לכל התוהים - אין פה שום שאיפה נאיבית לשינוי אופיו של המשטר באיראן, אך יש פה תועלת ורווח כפול לישראל: זמן שיאפשר מוכנות גבוהה יותר, גיבוש לגיטימציה בין-לאומית ופנימית לתקיפה וגריעת יכולות. המשמעות: הסכם יאפשר גלגול לאחור של ההתקדמות שעשתה איראן בתחום העשרת האורניום בשנים האחרונות.
מבלי להפחית לרגע מהמשמעויות הכלכליות והצבאיות שבהסרת הסנקציות מעל איראן, במקרה של חזרה להסכם גרעין, ומתוך ידיעה שאיראן לא תוותר על שאיפתה לנשק גרעיני, בחינת תמונת המצב האסטרטגית הובילה אותי למסקנה שבמקרה הזה - הזמן פועל לטובת מדינת ישראל. הגם שחזרה להסכם הגרעין עלולה להגביר את האיומים הקונבנציונליים מצד איראן ובעלות בריתה באזור, בבחירה בין אופציות גרועות - זוהי חזית שישראל מוכנה ויכולה לה. לעומת זאת, מציאות בה איראן הופכת למדינת סף-גרעינית, או חלילה גרוע מכך למדינה גרעינית - הינה מציאות שישראל בשום פנים ואופן לא תוכל להשלים איתה ויש למנוע אותה בכל דרך. מציאות זו תגביל את יכולת הפעולה של ישראל, תכניס את המזרח התיכון למרוץ חימוש גרעיני ותעניק יכולת הרס עצומה למשטר טוטליטרי, דתי פנאטי, שאופן קבלת ההחלטות בו מוטה משיקולים תיאולוגיים-גזעניים.
חזרה למסגרת הסכמית תקנה לישראל מצרך חשוב במיוחד בסיטואציה הנוכחית - זמן. את הזמן הזה על ישראל יהיה לנצל כדי לגייס לגיטימציה בין-לאומית רחבה למקרה שבו איראן תפר את ההסכם. במקביל, גם אם איראן תמלא אחריו בקנאות, על ישראל להיערך מדינית וצבאית לסעיפי "שקיעת החמה", שמצויים בהסכם הגרעין המקורי ממנו פרשה ארצות הברית. סעיפים אלה קובעים ש-15 שנים לאחר החתימה על ההסכם, קרי ב-2030, איראן תוכל לחזור להעשיר אורניום בקצב ובכמות שתרצה, בכפוף למגבלות האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני שאיראן חתומה עליו (NPT). מגבלות אלה אוסרות על פיתוח נשק גרעיני ומאפשרות פיקוח על כך. למרות זאת, מאחר ואיננו סומכים על הרצון הטוב של איראן או על ריסון עצמי, נדרשת היערכות מדינית מגובה באופציה צבאית תקפה ועצמאית, רצוי בתיאום עם ארצות הברית, גם לאור האפשרות של הידרדרות למלחמה אזורית.
אך מה יקרה בתסריט אחר, בו איראן לא תחזור להסכם הגרעין? בימים האחרונים נחשפו כמה דיווחים שיש להקדיש להם את תשומת הלב. למשל, ציטוט של עורך העיתון "כיאן", הנחשב למקורב למנהיג העליון באיראן, הקורא לנטישת האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני, ה-NPT. אציין כי לא מדובר באיום חדש - איראן נוטה לשלוף את קלף הנטישה בכל עת בה היא מבקשת לאיים על המערב. הפעם, כנראה שמדובר בהכנה של המשטר האיראני להודעת הגינוי שהתקבלה במועצת הנגידים של סבא"א, הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית, שמתכנסת בימים אלו וצפויה לעסוק ב"תיקים הפתוחים" של איראן מולה: שלושה אתרים שאיראן לא הצהירה עליהם לסבא"א, שנחשפו במסגרת ארכיון הגרעין. פעילות זו נחשפה במבצע עליו דובר רבות, שהציג לעולם את האתרים בהם התקיימה פעילות גרעינית איראנית לגביה מבקשת הסוכנות הסברים.
המשמעות היא שאיראן הפרה את התחייבותה במסגרת היותה חתומה על ה-NPT, שמחייבת אותה להצהיר ולאפשר פיקוח על אתרים שכאלו. במקביל, יש לשים לב להצהרות הנשמעות בימים האחרונים מכיוון הממשל האמריקני ולתדרוכים, שמטילים את האשמה לכישלון השיחות על האיראנים. הניסיון מלמד אותנו להתייחס בזהירות לתדרוכים ולהצהרות מסוג זה - ובהחלט ייתכן שמדובר בניסיון של שני הצדדים להקשחת עמדות דווקא לפני חזרה להסכם.
קיימת אפשרות נוספת, והיא כנראה הסבירה ביותר, לפיה המשבר בין איראן לארצות הברית משמעותי ועלול להוביל לפיצוץ השיחות. זו אפשרות שבה המינימום האמריקני לא פוגש את המקסימום האיראני. הידיעה האיראנית שהממשל האמריקני להוט לחזור להסכם הגרעין, ובמקביל העובדה שעל אף הקשיים המשטר בטהרן מצליח לצלוח את הסנקציות הכלכליות, יכול להוביל את המנהיג העליון לתובנה שהאינטרס האיראני הוא אולי בכלל המשך הדשדוש בשיחות, וייתכן מאוד שהוא אינו מעוניין כלל בהסכם. לכך יש להוסיף את ההערכה האיראנית לפיה אין שום רצון או כוונה אמריקנית לפעולה צבאית נגד מתקני הגרעין, קל וחומר שעה שהממשל עסוק בנושאים דחופים בהרבה מבחינתו ובראשם מלחמת רוסיה-אוקראינה, האיום מכיוון סין וענייני הפנים כמו בחירות האמצע בחודש נובמבר או המצב הכלכלי.
מציאות לא הסכמית עם איראן היא מציאות מתפתחת של איום הולך וגובר. מחד, איראן תמשיך אמנם להיות תחת סנקציות קשות, אך מאידך היא תתקדם ותעצים את יכולותיה הגרעיניות. הסנקציות אמנם מקשות על איראן, אך ספק אם יביאו לנפילת המשטר. נפילתו היא כמובן ההתפתחות החיובית ביותר. לישראל ראוי להיערך גם לאפשרויות פחות טובות ולתרחישים האפשריים הבאים:
תרחיש קיצון - איראן נוטשת את ה-NPT
בעיניים איראניות, נטישת האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני הוא נשק יום הדין. יציאה מה-NPT משמעותה, הלכה למעשה, שאיראן שוברת את כל הכללים, יכולה להתקדם כראות עיניה בדרך לפצצה ללא שום פיקוח. הסכנה החמורה ביותר לאיראן, בהקשר הזה, היא איבוד שתיים מבנות בריתה החשובות ביותר - סין ורוסיה. שתי המדינות הללו חברות במועדון אקסקלוסיבי של מעצמות גרעין והן ממש לא מעוניינות לצרף עוד מדינה למועדון הזה. לרוסיה וסין יש גם זכות וטו על כל החלטה במועצת הביטחון של האו"ם, והאיראנים לא ימהרו לתקוע אצבע בעין שלהן. זה צריך להיות ברור - יציאה מה-NPT משמעותה שאיראן, למעשה, מצהירה שהיא הולכת לפתח נשק גרעיני, ממש מ"המקפצה".
אפשרות ביניים - SNAPBACK - החזרת הסנקציות של מועצת הביטחון על איראן
אפשרות ה"סנפבק" קיימת בהסכם המעצמות עם איראן משנת 2015 (JCPOA). במסגרתה, אם אחת מהמדינות החתומות מודיעה שאיראן מפרה את ההסכם, כל הסנקציות של מועצת הביטחון, שהוסרו במסגרת החלטה 2231 שאימצה את הסכם הגרעין, יוחזרו ללא אפשרות לשימוש בזכות ה"וטו". מדובר בסעיף דרמטי שנועד למנוע הפרות מהותיות של הסכם הגרעין. בהקשר זה, יש להזכיר שארצות הברית כבר אינה חלק מהמשחק כיוון שהיא פרשה מהסכם הגרעין ב-2018. כל מדינה אחרת שחתומה עליו יכולה לעשות את זה, כמו, למשל, בריטניה.
לא חסרות הצדקות למהלך שכזה למדינה שבאמת תרצה לעשות זאת - איראן מפרה בשיטתיות את ההסכם המקורי ועברה מזמן את אחוזי ההעשרה המותרים לה על פיו, וזה עוד מבלי שהזכרנו את הפרותיה בתחום הצנטריפוגות המתקדמות ובתחומים נוספים הקשורים לפרויקט הגרעין. ראוי לציין שבין השנים 2019-2015 (עד לפרישת ארצות הברית מההסכם) איראן מילאה אחר חלקה בהסכם הגרעין ועל לפי כל העדויות לא הפרה, ודאי לא מהותית, את סעיפיו.
אופציה זו מדוברת לאחרונה בתקשורת כאפשרות, אבל השאלה היא האם תוספת של סנקציות אכן משמעותית? כנראה שלא ביחס למה שאיראן כבר חווה. האם רוסיה וסין יפסיקו לספק את רשת הביטחון הכלכלית לאיראן? כנראה שלא, לאור המצב הלעומתי בה מצויה כיום רוסיה למול המערב. הצעד הזה יהיה סמלי, מתריס ומעיד על כעס של המערב, אך כמעט "ללא שיניים". חשיבותו תהיה בהקרנת נחישות מול איראן וערבוב מחדש של כל קלפי המשחק.
העברת "התיק האיראני" מסבא"א למועצת הביטחון, על בסיס ההכרזה שאיראן מצויה בהפרה של המחויבות שלה לאמנת ה-NPT
מועצת הנגידים של סבא"א קיבלה החלטה המבקרת את העובדה שאיראן לא נתנה הסברים להימצאותם של עקבות אורניום בשלושה אתרים שלא הוצהרו לארגון. ההחלטה קראה לטהרן לשתף פעולה עם הסוכנות ללא דיחוי.
המשמעות היא שאם איראן תבחר שלא לשתף פעולה עם הסוכנות בחודשים הקרובים, יוכל הכינוס הבא בספטמבר להחליט לדווח למועצת הביטחון שאיראן לא משתפת פעולה. הדיון בנושא יועבר למועצת הביטחון, וזו יכולה לקבל החלטה על בסיס סעיף 7 - החל מסנקציות קשות ובידוד בין-לאומי, כלה בצעדי בידוד הדומים לאלו הננקטים נגד צפון קוריאה, ותיאורטית גם על צעדים צבאיים. כמובן, שגם כאן נדרשת ההסכמה הרוסית והסינית. ללא הסכמה זו, יוטל וטו והחלטות לא יתקבלו.
הגברת הפעילות הצבאית נגד איראן, אך מתחת לסף המלחמה
בתסריט בו אנחנו עוסקים, של אי-חזרה למסגרת הסכמית, בין אם בהמשך דשדוש בשיחות או בפיצוץ של השיחות והפסקתן - איראן מצידה ממשיכה להתקדם באופן שיטתי אל עבר היותה מדינת סף-גרעינית. במקרה שכזה, סביר להניח שנחזה בהתגברות משמעותית של התערבות דרך מבצעים צבאיים - חסויים או גלויים. הכוונה היא למערכה רב-ממדית משולבת - סייבר, קינטי, סיכולים - שנועדה לשבש את תוכנית הגרעין על כלל מרכיביה.
זהו אינו פתרון הרמטי ולאורך זמן, גם אם בכוחו לדחות, לשבש, להטריד. מערכה שכזו לבדה אין בכוחה למנוע מאיראן הגעה לסטטוס של מדינת סף-גרעינית, אך היא תעכב את קצב ההתקדמות של הפרויקט. יתרון נוסף שקשה למדידה של פתרון זה הוא בהתרעה שהוא מייצר לאור המחשת החדירות והפריכות של מערכת הביטחון האיראנית.
אופציית קיצון - תקיפה צבאית נרחבת
אתחיל בצפירת הרגעה - אנו רחוקים מהרגע בו ישראל תידרש להחלטה שכזו. איראן אינה מדינה גרעינית, ובתפיסתי היא גם עדיין אינה מדינת סף-גרעינית. ההערכה שלי יוצאת מנקודת הנחה שמדינה שמעשירה ברמה של 90%, בהיקף שמספיק לפצצה אחת - היא מדינת סף גרעינית. למיטב הערכתי - איראן עוד לא שם.
בנוסף, יש הרואים את הקו האדום כרחוק הרבה יותר (אני לא שותף לכך). קרי, יש המעריכים שגם אם איראן תגיע לרמות ההעשרה שציינתי - כל עוד היא לא מצליחה להגיע לפריצת דרך בערוץ הנשק, לא נחצה הקו האדום. הכוונה היא לחיבור מתקן גרעיני על כלל מרכיביו. אני גורס שאסור להגיע לשם ושיש להחמיר ולפעול עוד קודם לכן - אך גם לקו האדום שאני מותח איראן לא הגיעה.
הגם שמדובר בסבירות נמוכה, אפרט חלק קטן מהמשמעויות של תקיפה כזו. אין מדובר בתקיפה ממוקדת, כמו הפעולות הזכורות שלנו מהפצצת הכור העיראקי או שנים רבות מאוחר יותר בהפצצת הכור הסורי. מדובר באתרים רבים הפרוסים לאורכה ולרוחבה של המדינה הגדולה הזאת, חלקם ממוגנים מאוד.
תקיפה שכזו עלולה, בסבירות לא מבוטלת, לגלוש למערכה רחבה עם חיזבאללה שעלולה להדליק גם את החזית הצפונית. מכיוון שבכל מקרה, גם אם מדובר בתקיפה ישראל עצמאית, איראן תראה את עצמה מותקפת על ידי ארצות הברית והמערב כולו, רצוי לצאת לפעולה שכזו עם לגיטימציה בין-לאומית רחבה וגיבוי בין-לאומי. קל וחומר כאשר מדובר בפעילות שעלולה להתפתח למלחמה אזורית ממושכת.
האפקטיביות של תקיפה ישראלית למול תוכנית הגרעין תהיה גבוהה ביותר, אך התפתחות אפשרית למערכה בשלוש חזיתות היא נושא שדורש היערכות משמעותית וגיבוי מעצמתי. על אף הסבירות הנמוכה להידרדרות מעין זה, יש לצאת למערכה הזו כאשר ישראל מוכנה לכך - פנימית וחיצונית.
אלוף במיל' תמיר הימן, ראש אמ"ן לשעבר, מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) שבאוניברסיטת תל אביב