על רקע המשבר הפוליטי המחריף, רווח בשבוע האחרון הדיון ב"כישלון הניסוי", אותה אמירה שהטיח חה"כ ניר אורבך בחה"כ מאזן גנאיים לאחר הפסד הקואליציה בהצבעה על חוק תקנות יו"ש. רוב השיח מתמקד בממד הצר של העניין, כלומר האפשרות לקדם שיתוף פעולה בין גורמים פוליטיים יהודים וערבים, אולם ההשלכות של הצלחה או כישלון הניסוי רחבות הרבה יותר: הן נוגעות לאפשרות לקיים דו-קיום יציב וארוך טווח בין יהודים וערבים. הן צפויות להשפיע על מעמדה האסטרטגי ועל חוסנה הלאומי של ישראל, לא פחות מאשר אתגרי חוץ הניצבים לפתחה.
"שנת רכבת ההרים"
השנה החולפת הייתה אולי הדרמטית ביותר בתולדות הציבור הערבי בישראל, בפרט בכל הקשור ליחסיו עם המדינה ועם הציבור היהודי בה. באותה השנה, החברה הערבית היטלטלה ללא הרף בין קטבים: מצד אחד נקודות שפל קשות ומהצד האחר - פסגות של פריצות דרך תקדימיות.
השנה החלה בעימות החריף ביותר בין אזרחים יהודים וערבים מאז הקמת המדינה. "אירועי מאי", במהלך מבצע "שומר החומות" גילמו השפעה תקדימית של ההתרחשויות בזירה הפלסטינית על החברה הערבית בישראל. אך זמן קצר לאחר מכן התרחשה ההשתלבות העמוקה ביותר של מפלגה ערבית במרחב השלטוני ובתהליך קבלת ההחלטות המדינה, כפי שגולם בכניסת רע"ם לקואליציה.
קיים ניגוד עמוק בין הדימוי והמציאות בהקשר של יחסי יהודים וערבים. בעוד הכותרות התקשורתיות והשיח הפוליטי בישראל משקף בעיקר חיכוך וניכור - החל ממעורבות אזרחים ערבים בפיגועים וכלה באמירות מתריסות המושמעות מפי חלק מהפוליטיקאים הערבים - הרי שזרמי העומק המגולמים בסקרי דעת וכן בקו המגע היום-יומי המתרחב בין שתי החברות מעידים על התמקדות רוב הציבור הערבי בסדר היום האזרחי. זו העדפה על פני סדר היום הפוליטי או האידיאולוגי, תוך שאיפה להעמקת ההשתלבות בחברה ובממשל בישראל. הדבר גם משקף פער גובר בין השיח הציבורי לזה הפוליטי, בעיקר מבית היוצר של הרשימה המשותפת.
המאזן המעורב של "מיזם עבאס"
רע"ם בראשות מנסור עבאס היא ללא ספק המשקפת - אך גם המחוללת - של השינוי המתהווה בשנה האחרונה. ההשתלבות העמוקה ביותר של הערבים במדינה מקודמת על ידי גורם קשה לעיכול לרוב הציבור היהודי, כמו גם זה הערבי: נציג הקוטב השמרני-דתי בחברה הערבית (התנועה האסלאמית), שלא נושא בגאון את נס הדו-קיום בין שתי החברות, בניגוד לחד"ש למשל; אינו מוכר לרוב הציבור היהודי; ומייצג פריפריה חברתית, ובראשה הציבור הבדואי בדרום.
כך דווקא עבאס האסלאמיסט מייצג באופן המדויק ביותר את הכמיהות הבסיסיות של רוב הציבור הערבי, ובפרט בני הדור הצעיר, אך גם מאיץ את מימושן. הוא מנסה לגבש נקודת ייחוס חדשה לקיום המיעוט הערבי בישראל: לא נטישה או טשטוש של זהות עצמית, אך "מיסגורה" באופן שלא יציב ניכור ומכשולים מובנים בנתיב ההשתלבות במדינה. הסיסמאות להפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה - עמדה הנשללת על ידי הרוב המוחלט של היהודים - מוחלפות בתביעה להכרה בציבור הערבי כמיעוט שווה זכויות ובהתמקדות בפתרון בעיות "כאן ועכשיו". זאת על פני כמיהה למימוש מקסימלי של חזון אידיאולוגי ארוך טווח או לכריכת כל השתלבות של הערבים במדינה במתרחש במערכת הפלסטינית.
מדובר ב"מהפכה שמרנית" שאומנם מקודמת במעטפת הלכתית, אך עדיין מעניקה אופק לרבים בציבור הערבי, שמאפשר בו בזמן את שימור הזהות העצמית לצד השתלבות. ואכן, הייתה זו שנה שבה הערבים השפיעו על תהליך קבלת ההחלטות השלטוני כפי שלא היה מעולם, ועבאס עצמו הפך מוכר (ובמידה רבה אף אהוד) על ידי רבים מהאזרחים היהודים שהחלו להבחין בגוונים ואף בניגודים במה שנתפס בעבר כ"מונוליט ערבי".
מאזן המיזם של רע"ם מעורב. מצד אחד נרשמות הצלחות בצמצום הפשיעה והאלימות (ירידה של כ-35% בשיעור הקורבנות בהשוואה לשנה שעברה, לצד מהלכים מוצלחים רבים נגד ארגוני הפשע והסחר באמל"ח), וגדלו המשאבים המוקצים לטובת החברה הערבית. מהצד האחר, בכל אחד מהתחומים גם בולטות בעיות: הפשיעה - הסוגיה החשוב ביותר בעיני הציבור הערבי - ממשיכה לערער את מרקם חייו; הסיוע הכלכלי מתממש באופן חלקי ואיטי לשיטת רבים בציבור הערבי; ועולות באופן תדיר בעיות לאומיות ודתיות, דוגמת חוק הלאום או המתיחות בהר הבית, הממחישות את פערי היסוד בין יהודים לערבים ומאיימות לפרק את הממשלה.
מעבר לכל אלה קיים עדיין תהום עמוק ורווי בחוסר אמון בין יהודים לערבים. אירועי מאי 2021 נתפסים בעיני רבים, בפרט בציבור היהודי, כ"סיפור פתוח" ששיקף עוינות בסיסית - הרבה מעבר לנימוקים של קיפוח ואפליה - וצפוי להתלקח מחדש, ייתכן אף בעוצמות רבות מאשר לפני שנה. האמירות התקדימיות של עבאס - הן בעברית והן בערבית - דוגמת הכרה בהיות ישראל מדינה יהודית וגינוי הטרור, תורמות אומנם לבניית אמון הדדי, אך קיימת עדיין חשדנות כבדה שמשתקפת בסקרי דעת הקהל המעידים על פחד של רוב היהודים מהתפרצות אלימה נוספת בציבור הערבי ועל רתיעה מחיים משותפים באותם המרחבים הגיאוגרפים (בניגוד לרוב הערבים השואפים לכך).
על פתחו של הר געש
שתי החברות מצויות כרגע בשלב היסטורי קריטי. מערכת היחסים הלא מנוסחת שהתקיימה מאז 1948 מתקשה לתת מענה לבעיות ההווה ורוב החלופות הקיימות, דוגמת הקריאות לכינון מדינת כל אזרחיה או "חברה מנגד", אינן ברות מימוש או שצפויות להעמיק את הניכור והמתח. רע" אמנם אינה חלופה אידיאלית מבחינת רוב הציבור היהודי - כמו גם רבים בציבור הערבי - אולם היא מגלמת את הנתיב הסביר ביותר לגיבוש מערכת יחסים יציבה לטווח הארוך בין יהודים לערבים במדינה, שתלויה במידה רבה בהצלחת או בכישלון המיזם של עבאס.
הניסוי הזה מעורר בהדרגה ציפיות בחברה הערבית - כולל מצד כאלה שאינם תומכי התנועה האסלאמית או שאינם מוסלמים בכלל, קהלים שאליהם מכוונת כיום רע"ם השואפת להצטייר כנציגת כלל החברה הערבית. כישלון המיזם - קרי המחשת חוסר היכולת וחוסר התוחלת בהשתלבות הערבים בממשל - עלול ליצור שבר ציפיות חריף שיתבטא בשלב הראשון בצמצום ההשתתפות בבחירות (לרבות "שבירת" השיא השלילי התקדימי של בחירות 2021 שבהן שיעור ההשתתפות הערבי היה 44%), בהעמקת הניכור ההדדי ובהמשך אף בחיכוכים אלימים.
מנגד, אם יווצר דימוי של הצלחה למיזם, עשוי הדבר לסייע לעיצוב מחודש ויציב יותר של מערכת היחסים בין שתי החברות ולקדמן לתחנות נוספות: השתלבות בממשלה (יעד שבו לפי סקרי דעת הקהל מצדד רוב הציבור הערבי), פיתוח דגם של שירות אזרחי שבו ישתלבו הצעירים הערבים (דבר שגם יעניק מענה למצוקה החריפה בקרבם; כשליש מהם אינו עובד או לומד וחווה תלישות עמוקה), וגיבוש אמנה או חוזה שבו יוגדרו לראשונה מאז 1948 מעמדו הציבור הערבי וזיקתו למדינה.
אחריות כבדה מוטלת גם על כתפי החברה היהודית, ובפרט הגורמים הפוליטיים בקרבה. בשנה האחרונה נקבעו תקדימים בהיבטי המעורבות הערבית במרחב השלטוני שלא יאפשרו לחזור למציאות שהתקיימה עד יוני 2021. זוהי תובנה שאותה נדרשים להבין כלל גורמי הימין, ובפרט הליכוד, שייתכן ויאחזו מחדש במושכות השלטון בקרוב. נעילה מחדש של השער בפני הציבור הערבי, לצד מאמץ לאתר "חדי-קרן" בדמות "ערבים ציונים" - מקבילה למאמץ הערבי לאתר יהודים אנטי-ציונים אך מקובלים ומשפיעים - עלולה להיות הרת אסון בכל הנוגע למציאות הפנימית במדינה.
מבחן גם לאזרחים היהודים
השלילה הגורפת של רע"ם מצד הליכוד עלולה להתברר כהחמצה פוליטית, וחמור מכך - כזרעיו של משבר פנימי חריף. מעבר לעובדה שרוב הציבור בישראל מאמין שהליכוד ועבאס היו קרובים לחתימת הסכם ביניהם לפני למעלה משנה (כפי שעולה מכמה סקרי דעת קהל), הרי שעצם הפסילה המוחלטת של עבאס משקפת קושי עמוק להבחין בגוונים הקיימים במציאות או בתמורות שמתחוללות בה, ומצטיירת כנטייה כמעט אוטומטית לשלילת שילוב הקול הערבי בישראל.
השאלות השגורות בציבור היהודי כמו "האם עבאס מהימן ומה הוא חושב בסתר ליבו", מובנות. אולם הציבור היהודי מחויב גם לבחון מה עלולות להיות ההשלכות של משבר פנימי חריף בין שתי החברות. כאמור, גם בהינתן חילופי שלטון, אסור יהיה לסגור את השער שנפתח (עבאס עצמו העיד תמיד כי קל לו יותר להשתלב במרחב הימני ובקרב מפלגות שמרניות מבחינה תרבותית). תידרש גישה מפוכחת ויכולת לגשר בין המאוויים האידיאולוגיים המקסימליים למציאות המורכבת.
השנה האחרונה ממחישה כי חרף חוסנה הפנימי של ישראל במישורים הצבאי, הכלכלי והטכנולוגי והשיפור המתמיד במצבה האסטרטגי באזור, כפי שמגולם בבריתות המתבססות עם מדינות ערביות, היא לא תצליח לבסס ביטחון ארוך טווח ללא טיפול יסודי במערכת היחסים עם החברה הערבית, וכן בנושא הפלסטיני - שתי סוגיות לא מבוררות בעלות זיקה הדוקה ביניהן שישראל מתחמקת מליבונן, ואשר להן השפעה עמוקה על דיוקנה ועל עצם קיומה.
>>> ד"ר מיכאל מילשטיין משמש ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן