כשכוס מתנפצת בחג,
אומרים – כפרה.
לפעמים אומרים – מזל טוב.
אומרים - מעשה אבות
סימן לבנים.
אומרים - אבות אכלו בוסר
שיני בנים תכהינה.
כשדהרת עם הטנק דרומה לתל-סאקי,
מלא נחישות ורוח הקרבה,
לא ידעת שאתה,
קורבן חטא היוהרה.
לא שאלת מהו סימן אבות,
לא שאלת מהו פרי הבוסר.
היית נכון ללא אומר,
להיות ברירת המחדל,
הקורבן המקריב את חייו,
לכפר על טעויות מנהיגיו.
תרועת השופר של יום כיפור,
הומרו בתחינותיך,
וטלית חייך המדממים,
נכרכה בסרבל השריונאים.
ורוח הלחימה שלך הפכה
לקיר המגן האחרון,
להצלת הבית השלישי.
ביטוח החיים היחיד,
של האבות והבנים.
אנחנו דור יום כיפור,
הכוס המתנפצת בחג
עליה אומרים – כפרה.
ושברי הזכוכית של כוס חייך,
הפכו לשטיח האדום
המוביל להיכל הגבורה.
ודמך הניגר אחי,
ממשיך להיות,
חומת המגן האחרונה.
ואני הולך יחף,
בין שברי הזכוכית של כוס חייך השבורה,
מנסה לאחות שברים,
להציל חיים,
מנסה לחיות בכל רגע מחיי,
את רגעיך האחרונים.
"בבית שלנו לא יהיה שכול. אינני רוצה להתהלך ברחוב ולחוש שאנשים עוברים לצד השני כשרואים אותי. אנחנו ממשיכים לחיות", ככה אימא שלי אמרה אחרי מלחמת יום כיפור, לפני 49 שנים. שנים אחר כך, כשראתה את עיני דומעות, חיבקה אותי ואמרה בשקט - "אל תתפרק לי פה".
ערן אחי וחבריו נקברו במהלך המלחמה בשבעה בתי קברות זמניים. הלוויות היו רק 11 חודשים אחר כך. לא ישבנו שבעה, לא התאבלנו. מעולם לא נפרדנו. המשכנו להילחם. תחילה מעבר לתעלת סואץ ואחר כך במובלעת הסורית ובשיא החרמון. אחר כך בשירות קרבי ארוך, רצוף לחימה, כאילו ממשיך את הדבר האחרון שעשה. כאילו מנסה לחיות את רגעיו האחרונים בתוך אימת המלחמה. אני נושא עימי רגשי אשמה שלא נלחמתי לצידו, שלא חילצתי אותו כששכב בשטח מדמם שבעה ימים, נטוש, מתחנן לעזרה. אני האח הבכור, שלא הייתי שם, שלא נלחמתי לצידו.
הייתי מטורף מכאב, תסכול וזעם אחרי המלחמה. יוצא לבד לריצות ארוכות, טיולים ומסעות. צורח את שמו מעל הרים שוממים. מתחנן שיגיע לעוד חיבוק. ואז נולד בננו ערן, 11 שנים אחרי מלחמת יום כיפור. כל כך רצינו שיהיה חכם, מוכשר ומצחיק כמו ערן אחי. ערן בננו, הילד שמעולם לא דיבר, שלא קרא לי אבא ולא יצר קשר עין, הפך להיות תיבת תהודה ענקית לערן אחי המדמם בשטח במשך כל 23 שנותיו. הפצוע המדמם בחברה המכנה אותו "מפגר" ומחביאה אותו מאחורי חומות עבות של בושה ודעות קדומות.
אני בחרתי להמשיך להלך יחף בין שברי הזכוכית של כוס חייו השבורה של ערן אחי. להקדיש את חיי למען הפצועים, הנכים והמוגבלים. להעניק להם אהבה ואיכות חיים. להמשיך לחיות כמו שאימא ציוותה. לא להתפרק. להמיר את השכול לעשייה אינסופית למען החלשים בחברה. אלו שכוס חייהם התרסקה לפתע, כמו כוס חייו של ערן אחי, שימשיך להיות בן 20 לנצח.
>>> הכותב הוא אלוף (מיל') דורון אלמוג-אברוצקי, אח של סגן ערן אברוצקי ז"ל. חתן פרס ישראל תשע"ו, יו"ר "עדי נגב-נחלת ערן"