אני מורה ואני ענייה. אני כותבת ובוכה.
נמאס לי. נמאס לי לחיות בחיים שנושקים לקו העוני. יש לי ילדה ובן זוג שמרוויח פחות או יותר כמוני - כ-7,000 שקל נטו. יחד אנחנו מגיעים ל-14 אלף בחודש. אני עם תואר שני וותק של 8 שנים, דרגה 3.
בכל חודש הלב שלי מרוסק למראה הסכום שנכנס לחשבון. אני רוצה לקום ולשבור את הכלים! בקצב הזה, אני גוררת את הילדה שלי לחיי עוני, ללא דירה באופק, ללא ביטחון כלכלי ובקרוב גם ללא ביטחון תזונתי עם המחירים האלה בסופר.
אני? אני מורה מוערכת, עם תעודת הערכה מהפיקוח, מעולה במה שאני עושה. תיק אישי ללא רבב. מורה בבית ספר יסודי, התלמידים משוגעים עליי ואני אוהבת אותם.
ועכשיו, הגיעו מים עד נפש. אנחנו טובעים בים החשבונות והעלויות הרבות, ואנחנו בסך הכול עם ילדה אחת. אני סופר מחושבת, כל שקל מיועד רק לצרכים הכרחיים. למרות זאת, בקצב הזה אני מפחדת לחשוב על האפשרות שנרצה עוד ילד.
למה אנחנו שותקים? למה? אני מתכננת לעזוב את המקצוע וכבר חושבת על החלופות. אני בת 36, יש לי עוד ים זמן עד הפנסיה. אני לא אחיה כמו מסכנה, לא צריכה את הפרוטות שלהם לפנסיה ולקופת גמל. לא צריכה גם את הקביעות כשלא מעריכים אותנו. לא שאשא-ביטון, לא יפה בן דוד ולא רן ארז. הם עושים בוחטות בזמן שאנחנו, הנמלים העצלות, מגרדות פירורים.
שמישהו יסביר לי למה אני צריכה להיכנס עם רגליים רועדות לסופר, לתחנת דלק, להתקמצן על המזגן, לא לצאת למסעדות, לא להחליף את הרכב ובטח שלא לדבר על חו"ל.
מורים, תצאו מהאדישות שלכם, תפסיקו לסתום ולהשלים עם המצב. אנחנו, הצעירים, אלה שמתחת לגיל 41-42, אותנו יוקר המחיה כותש בכל חודש. למה אנחנו לא קמים? למה? למה הזמן שלנו נרמס? למה הזמן שלנו שווה 10 אגורות?
אני כותבת ובוכה. אני מורה ואני ענייה. אני מורה, ונמאס לי ממשכורת רעב.
>>> את הטור כתבה מורה אנונימית והוא התפרסם ברשתות החברתיות. שימוש לפי סעיף 27א. אם כתבת את הטור, נשמח לדעת זאת - אנא פני למייל האדום של חדשות 12 - mail@ch2news.co.il
הביאה לפרסום יעל אודם.