בחודש דצמבר 2017 סערה הכנסת: האופוזיציה עמדה לנצח בהצבעה על "חוק המרכולים", עוד אירוע שנראה בשעתו הרה גורל ומאז נשכח כלא היה. כדי לגבור איכשהו, איימה הקואליציה להביא ממיטת חוליו את השר דוד אזולאי ז"ל, שהיה מטופל אז במצב לא קל בבית חולים. זה עמד להיות מחזה קשה, שכמותו ידעה הכנסת בעבר: ח"כ מגיע על אלונקה להצבעה.
אילן גילאון, אדם שהכיר מקרוב גם את ספסלי הכנסת וגם את מיטות בית החולים, הודיע לחבריו שיש דברים חשובים יותר. הבוקר (ראשון) מצאתי את מסרון ההסבר ששיגר לי אז:
"לפני הפוליטיקה - יש אנושיות.
בניגוד להחלטתי המקורית - החלטתי להסכים ולהתקזז על חוק המרכולים עקב בקשתו של השר דוד אזולאי שמאושפז בבית החולים. זהו קיזוז על רקע הומניטרי, שנעשה כדי שעמיתיו של אזולאי לקואליציה לא יאלצו אותו להפסיק הליך רפואי רק כדי להשתתף בהצבעה. אילולא התקזזתי עם השר אזולאי, הוא היה מופיע פה על אלונקה ועם אינפוזיה, תוך סיכון בריאותו, והתוצאה היתה נשארת זהה.
נכון - זו לא בעיה שלי. נכון - הקואליציה יכלה לדחות את ההצבעה. אבל העובדה שחבריו של אזולאי אינם מתייחסים אליו באנושיות מינימלית לא מצדיקה שאנהג בו באותו האופן.
נכון - היה לי קל יותר לעשות את מה שמצופה, לסרב להתקזז, ולהמשיך במשחק הפוליטי הרגיל והשחוק. הרי לא יצאתי מהכנסת, אני כאן, ולא חיפשתי לי שום הקלות בעבודה הפרלמנטרית. אבל דווקא במקום כמו הכנסת, נכון מתמיד המשפט: במקום בו אין אנשים - היה אתה בן אדם".
אזולאי הלך לעולמו כעבור זמן קצר. גילאון הלך הבוקר לעולמו בגיל 65. קריירה פוליטית ארוכה מאוד – 23 שנים בהפסקות בכנסת – לא הסתיימו בכהונת שר. לצערו, ובעצם לא כל כך בטוח שלצערו, גילאון בילה כמעט את כל חייו הפרלמנטריים באופוזיציה, חוזה במרצ מתכווצת בהדרגה. קומץ ח"כים נותרו שם, אחד בשם גילאון ואחת בשם גלאון. שמות דומים מאוד - השקפות שונות מאוד. הוא מאשדוד, לא בדיוק מעוז של מרצ, במפלגה שהלכה והתכנסה לתוך גבולות גוש דן.
בין השניים התגלע ויכוח נוקב אך מנומס: איזה דגל צריכה מרצ להניף קודם? את דגל שתי המדינות ופינוי ההתנחלויות, או את דגל הצדק החברתי והשוויון? גילאון היה איש מחנה השלום, אבל מעל המחנה רצה להניף את הדגל האדום. ההתמודדות ביניהם ב-2018 נועדה להכריע לאיזה כיוון תלך מרצ מתוך שתי המפלגות שהולידה אותה - רצ עם החילוניות והתהליך המדיני, או מפ״ם עם הצדק החברתי והסוציאליזם?
ההתמודדות הזו לא התרחשה מעולם. גלאון פרשה כשנוכחה לדעת שסיכוייה להיבחר אינם גבוהים, וגילאון נאלץ להודיע על פרישה בגלל שבץ חמור שבו לקה. הבירור הרעיוני החשוב לא זכה להתקיים.
היה כואב לראות את דעיכתו, כשם שכאב לראות אותו בכנסת, על קלנועית עם שקית ריבות תוצרת בית במסדרונות הארוכים, לחלק ליריבים וחברים כאחד; עולה לנאום עם קביים בכנסת שטרם הנגישה את עצמה לנכים. אף אחד לא בוחר מתי למות, אבל אילן האדום היה בוודאי מחייך למראה התאריך: אחד במאי.