הפעם האחרונה שישראלי, לפחות באופן גלוי, הסתובב בטהרן הייתה ב-1979. כבר 43 שנים שהעיר הזו, בירת איראן, חסומה בפנינו, ועל גבולות הרפובליקה האסלאמית מתנוסס לו מסך ברזל בלתי חדיר עבורנו. לכן היה כל כך מוזר, ובעיקר מרתק, לצפות בחומרי הגלם שהעביר לי בחודשים האחרונים אזרח איראני שהחליט לצלם עבורנו. לא ידעתי למה לצפות – כיצד נראים רחובות טהרן, ביתם של יותר מ-9 מיליון בני אדם. מה אוכלים, כיצד מתלבשים, איפה מבלים ובעיקר – מה מעניין את האזרח האיראני הפשוט.
יותר מארבעה עשורים אחרי ההפיכה ונראה שחלק גדול מההתלהבות המהפכנית באיראן התמוססה לה. עקרונות הברזל של מדינת הלכה קיצונית מתגמשים מול המציאות – מוזיקה נשמעת בחוצות (דבר שהיה בבחינת ביג נו-נו מיד אחרי המהפכה), נשים מסתובבות בג'ינסים, הרעלה שהולכת ונופלת בכל הזדמנות, מסיבות במיני ובמחשופים שמתנהלות, בידיעת השלטונות ומתחת לפני השטח, בשכונות העשירות של צפון העיר, כמו גם המוני אנשים, גברים ונשים אמיצים, שמאתגרים את המשטר כל העת.
ההצעה הייתה כמעט מופרכת. האיש, אזרח איראני שהספיק להימלט מהמדינה בתקופה האחרונה, הסכים לצלם עבורנו. המוטיבציה שלו, לדבריו, הייתה אחת: תיעוב עמוק של המשטר האיראני, שפגע ופוגע לדבריו ביכולת שלו ושל אזרחים אחרים לחיות בכבוד. הוא דיבר איתי על ההשפלה, על העובדה שאסור למתוח ביקורת על המשטר, על געגועיו למשטר השאה ועל החופש שכל כך חסר לו. חמוש במצלמה וללא חשש הוא הביא את קולותיהם של אזרחים כמוהו, ורבים מהם נשמעים כועסים וממורמרים על חייהם שם.
השרידות הכלכלית הפכה למאבק פנימי עיקש
זו הכלכלה, טמבל. את זה יגיד לכם כל מדינאי מתחיל כמעט בכל מקום בעולם. נטל הסנקציות ניכר – בשווקים של טהרן, בהפגנות נגד המשטר – הנושא הכלכלי עולה שוב ושוב. כשהריאל, המטבע המקומי, מתקרב ל-30 אלף ריאל לדולר (עם אינפלציה דוהרת שלא עוצרת), וכשבעשרה דולרים אפשר למלא עגלה מלאה בסופר – אפשר להבין את המאבק הכי עיקש של מרבית האיראנים – שרידות כלכלית.
כל כך הרבה כעס נשמע שם, בשיחות האלה שהגיעו אלינו, על המדינה שלא דואגת לאזרחיה, על המשכורת שנשחקת בקצב רצחני, על הקושי להשיג דיור זמין ונגיש (מחירי שכירות גם בדרום העיר בשמיים, לא כל שכן בצפונה). מכאן, לא מפתיע שרבים מאוד הנשים והגברים שמתדרדרים לזנות או נופלים לסמים. "מדינה מכורה לאופיום", הגדיר זאת אחד המרואיינים בסדרת הכתבות הזו, עם הערכות על עשרות מיליונים של מכורים ותמונות מדהימות של מאות אנשים מתגוללים ברחובות דרום העיר.
אבל לא הכל שחור. הפארקים של צפון העיר הדהימו אותי. רחבי ידיים עם נוף הררי יפהפה ובעיקר עם מבקרים -שהפרוטה מצויה בכיסם. כך גם מרבית הקונים ב"טהרן מול" – הקניון שעליו נאמר שהוא הגדול ביותר בעולם עם ספרייה של יותר מ–60 אלף כותרים, חנויות שמביאות את מיטב האופנה ורק מותגים בינלאומיים שחסרים שם (סנקציות אמרנו), אז מסתפקים בחיקויים סיניים זולים.
היו לי גם לא מעט הפתעות. למשל, העובדה שרבים מעזים להשמיע ביקורת (בעיקר בנושאי כלכלה) נגד המשטר, שהתגלה כסובלני יותר ממה שחשבתי. כל עוד מדובר במגזרים שנלחמים נגד הלנת שכר (בעיה מוכרת) או שחיקתו – מצליחים להכיל אותם. בדיוק כמו הפגנות בלפור או הפגנות אחרות מימין – גם כאן המפגינים מפצירים בכוחות הביטחון המקומיים להצטרף אליהם למחאה מול המצלמה שלנו, אחרי שהשמיעו ביקורת מפתיעה במידת האומץ שלה.
דבר נוסף שאתה רואה שוב ושוב – את הסגידה לקאסם סולימאני, חצי אל במדינתו, שתמונותיו מפוזרות בכל פינה, ובמקביל את השנאה הפתולוגית לישראל. שמענו על הילדים שגדלים במערכת חינוך שגם היום, כל כך הרבה שנים אחרי המהפכה, פותחים את יום הלימודים בקריאה – מוות לאמריקה ומוות לישראל. דגלי ישראל שמצוירים על מדרכות שונות בעיר כדי שהולכים ושבים ידרכו עליהם, ספרו של היטלר "מיין קאמפ" שמככב בחנויות ספרים ובמסגדים וכמובן את שעון העצר שמראה לעוברים ושבים בכיכר פלסטין מתי ישראל תושמד. במובן הזה, קשה לראות איך בשורה אמיתית יכולה לצמוח במדינה שכבר 2 דורות גדלים במערכת חינוך שבמרכזה אינדוקטרינציה שכל כולה מכוונות להשטנה של השטן הקטן.