ממלחמה קרה למלחמת עולם?

בשבועות האחרונים הצביעו רבים על חזרת ה"מלחמה הקרה" למערכת הבינלאומית. הלילה עבר פוטין למלחמה ממשית – מלחמה חמה. המהלכים הצבאיים של רוסיה באוקראינה עדיין אפופים בערפל קרב, ואמצעי ההונאה והדיס-אינפורמציה שמפעילים שני הצדדים הופכים אותו סמיך יותר. בתנאים אלה, עדיין לא ברור היעד האסטרטגי-מדיני שהמהלך הצבאי אמור לשרת. האם בכוונת פוטין לקרוע חלקים מאוקראינה או לבלוע את המדינה כולה? הגם שהפלת הממשלה המכהנת ומינוי ממשלת בובות במקומה, מסתמנים כיעד רוסי בכל תרחיש.

מלחמה באירופה - סיקור N12:

• דיווח באוקראינה: חיילים רוסים חדרו לאזור קייב | עדכונים שוטפים
• יודע שאין לו מחליף: הקלף של פוטין נגד האיומים מאירופה
• מלחמה בין רוסיה לאוקראינה: מפת הקרב המתעדכנת
• ישראלי שנמלט מקייב: "נראה כמו תמונות מתקופת השואה"
• לפיד: "ישראל מגנה את המתקפה הרוסית על אוקראינה"
• המלחמה באירופה: "אחד ביום" עושים סדר

אבל מבעד לערפל הסמיך כבר אפשר לזהות שאנו מצויים בעיצומו של אירוע בממדים היסטוריים, בקנה מידה שאירופה לא חוותה מאז המלחמה הקרה. יש לו קווי דמיון, שקשה להתעלם מהם, גם לאירועים שקדמו למלחמת העולם השנייה. בנסיבות אלה, לא יהיה מוגזם להעריך כי תוצאות המשבר באוקראינה יעצבו את מאזני הכוח הגלובליים, את הנורמות הבינלאומיות ואת אופיו של העולם בו נחיה בעשורים הקרובים. במילים אחרות, עתיד הסדר העולמי ודמותו מונחים על הכף.

רגע האמת של נאט"ו והמערב

זמן קצר אחרי שנכנס לבית הלבן, הנשיא ביידן נשא נאום מכונן בתחום מדיניות החוץ. ביידן הצהיר כי ארצות הברית אינה יכולה לעמוד מנגד וחייבת להנהיג את העולם אל מול אתגרי העתיד. הוא הדגיש כי ארצות הברית תוביל, יחד עם בנות בריתה, את ההגנה על הערכים האמריקנים - שלטון החוק, חיים בכבוד לכל אדם, ודמוקרטיה – מול הכוחות הקוראים עליהם תיגר. במבט לאחור, הדברים נראים כנבואה שהגשימה את עצמה, בעיתוי מוקדם מהמתוכנן, ודווקא מול היריב הרוסי, שנתפס משני יחסית לאיום המרכזי - המעצמה העולה סין.

אין ספק כי זהו רגע האמת של המערב, של ברית נאט"ו ובעיקר של הנשיא ביידן וארצות הברית כולה כמנהיגת העולם החופשי. כבר ברור כי המשבר עם אוקראינה יכריע את גורל בחירות האמצע בארצות הברית ויהיה האירוע המעצב, לטוב או לרע, של נשיאות ביידן. זאת, בדומה למאבק שהכריז רייגן נגד אימפריית הרשע הסובייטית, או לאירוע ה-11 בספטמבר שפגשו את הנשיא בוש בזמן שתכנן תוכניות אחרות. הקיטוב הקיצוני בפוליטיקה האמריקנית הביא בכירים רבים בצד הרפובליקני, עד אתמול בלילה, לגלות אהדה מסוימת לטיעונים הרוסיים. אחת השאלות המעניינות היא האם דווקא פוטין – שרבים כבר משווים את מהלכיו והרטוריקה שלו, לאלו של היטלר – יצליח לאחות את השסע ההולך ומעמיק בציבור האמריקני המפולג, ולאחד את העם האמריקני סביב ערכיו המסורתיים.

אתגר המיידי שניצב בפני הנשיא ביידן הוא לבלום את פוטין ואת כוונות ההתפשטות שלו. בעצם הפלישה לאוקראינה, פוטין הוכיח כי הוא מוכן להגדיל את ההימור ונחוש לתמוך את נאומיו במעשה צבאי אגרסיבי ורחב היקף. הצבענו בעבר על כך שפוטין מכוון הרבה מעבר לאוקראינה ומניעת הצטרפותה לברית נאט"ו. למעשה, פוטין דורש להחזיר את המצב הביטחוני באירופה לעידן שלפני התפרקות ברית המועצות, להקים מחדש את אזור ההשפעה הרוסי במזרח אירופה, ולהכריח את ארצות הברית להרחיק מגבולותיו את כוחותיה ואת מערכות הנשק האסטרטגיות, ההגנתיות וההתקפיות, שפרסה במזרח היבשת.

הדרישות של פוטין מדליקות נורות אדומות בוהקות במדינות מזרח וצפון אירופה, ומחזירות את ברית נאט"ו למרכז הבמה, אחרי שאיבדה רלוונטיות וחיפשה הצדקה לקיומה בתום עידן המלחמה הקרה. השאלה הגדולה היא אם הברית האטלנטית, בהובלת ארצות הברית והנשיא ביידן, יוכלו לאתגר ויצליחו להרתיע את פוטין. האופן בו יסתיים העימות באוקראינה, והמחירים שישלם או לא ישלם פוטין על תוקפנותו - עשויים לקבוע האם יעז לחצות את הקו המסוכן של איום ופלישה למדינת נאט"ו, מהלך שעלול להצית מלחמת עולם.

סנקציות חריפות לא יספיקו

ההקרנות הרחבות של המשבר יחרגו מגבולות אירופה, וגלי ההדף יגיעו לזירות רחוקות. סין למשל – שנדמה כי חברה לרוסיה בציר המערער על הסדר העולמי הליברלי שעיצבה ארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה, עלולה לזהות באירועים הזדמנות למהלך השתלטות על טאיוואן, אותו היא מתכננת כבר עשורים. בכל מקרה, נראה כי האיזון האסטרטגי העדין במזרח-אסיה, הנשען על ערבויות ביטחון שמספקת ארצות הברית, ושהשחקנים כולם מעריכים מחדש את אמינותן, עלול להתערער.

ההרתעה של המערב, שהייתה אמורה למנוע מהלך צבאי והתבססה על איום בסנקציות חריפות, כשלה, ועולה כעת מדרגה לאיום בענישה כלכלית ללא תקדים. פוטין מאמין כי יוכל לעמוד באתגר. יש לו אורך נשימה בשל רזרבות המט"ח הגדולות שברשותו (630 מיליארד דולר), והוא אוחז במנוף משמעותי מול אירופה בדמות האיום לעצור את אספקת הגז ליבשת בזמן שמחירי האנרגיה מאמירים.

כדי לערער את האסטרטגיה של פוטין, ספק אם יספיקו מהלכים כלכליים ופיננסיים קיצוניים, אף כאלו שלא ראינו בעשורים האחרונים. לאור מה שמוטל על הכף יצטרכו הסנקציות להיות כואבות אף יותר מאלה שהמערב התכוון כנראה להטיל. בין אלו ניתן למנות החרמה מלאה של הבנקים הרוסיים הגדולים, ניתוקם וניתוק הכלכלה הרוסית מהמערכת הפיננסית בארצות הברית וממנגנון הסליקה הבינ"ל (SWIFT), סנקציות לפגיעה ממוקדת בהכנסות רוסיה מנפט וגז ועוד. לצעדים כאלה צפויות השלכות דרמטיות על השווקים הבינלאומיים והכלכלה האמריקנית, הסובלת ממילא מעלייה באינפלציה בצל משבר הקורונה. השפעה תורגש גם על מחירי הנפט שיזנקו, על שרשראות האספקה הגלובליות, על אספקת התבואה בעידן של משבר מזון פוטנציאלי בחלקים שונים של העולם, כולל באזורינו. אך מעבר למהלכים כלכליים, סנקציות חסרות תקדים, גינויים ונאומים תקיפים, חשוב שהמערב ידון באפשרות הקיצונית שפוטין לא יעצור באוקראינה – וכיצד נערכים לשילוב מרכיבי כוח נוספים במשוואת ההרתעה האסטרטגית.

להיות בצד הנכון של ההיסטוריה

הזעזועים במערכת הבינלאומית ורעשי המשנה אינם צפויים לפסוח על המזרח התיכון, וישראל בתוכו. ברמה המיידית, המשבר באירופה עלול להשפיע על האתגר האסטרטגי הבוער ביותר מנקודת המבט הישראלית:  הגרעין האירני. המשבר עשוי לעכב את המשא ומתן בווינה על חזרה להסכם הגרעין, הנמצא בישורת האחרונה לקראת הסכמה בין טהרן למעצמות. לא ברור אם המעצמות יידעו "להפריד משתנים" ולהביא את המשא ומתן לסיכום או שרוסיה תבחר לתמוך ביתר שאת בעמדות אירניות נוקשות, כדי לאתגר את ארצות הברית ולייצר עבורה חזית נוספת. בכל מקרה, בטווח הרחוק יותר, המשטר בטהרן עלול להפיק מהאירועים באוקראינה לקח בעייתי, לפיו מדובר בעוד מקרה בו מדינה שמוותרת על יכולות גרעיניות מוצאת את עצמה מול כוחות גדולים המאיימים על ממשלתה וריבונותה.

גם ישראל יכולה לגזור לקחים אסטרטגיים מהמשבר באוקראינה למקרה האירני. החלטת ביידן להכריז מראש כי ארצות הברית לא תתערב צבאית במשבר מזכירה את האסטרטגיה האמריקנית, כולל בימי טראמפ, של התבססות על סנקציות בלבד מול טהרן בלא להציב מולה איום צבאי אמין שיגבה אותן. לכן, עם כל הכבוד לעוצמה רכה, למערכות תודעה וסייבר, האירועים באירופה ממחישים כי לא ניתן לוותר על יכולות צבאיות מסורתיות וקינטיות, שבמקרים רבים הן שעדיין קובעות את גורל המערכה. לקח נוסף לישראל הוא תיקוף תפיסת הביטחון הישראלית, לפיה בסופו של יום חובתנו להיות מסוגלים להגן על עצמנו בכוחות עצמנו.

באשר למדיניות ישראל מול המתרחש במזרח אירופה? מדברים על הימצאותינו על קרני הדילמה בין האילוץ הרוסי המאיים בסוריה לבין מקומה הטבעי של ישראל בעולם החופשי והדמוקרטי. סדר הגודל של האירועים והשלכותיהם משנות המציאות הגלובלית זועקים לעמדה ישראלית ברורה, ערכית ומוסרית. בעידן של מאבק היסטורי על דמותו של הסדר העולמי וכשפוטין מדבר על "דה-נאציפקציה" של מדינה שנשיאה יהודי, ישראל לא יכולה לנקוט במדיניות של "הליכה בין הטיפות", וחייבת להתייצב בעוצמה ובלא לגמגם בצדה הנכון של ההיסטוריה.

>> אלוף (במיל') עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן לשעבר, עמית בכיר במרכז בלפר שבאוניברסיטת הרווארד; אל"מ (במיל') אודי אבנטל – מלמד תכנון מדיניות באוניברסיטת רייכמן

• מלחמה באירופה