הטקסט הבא נכתב בלשון אישה, אך מיועד כמובן לשני המינים.
אז מה אנחנו יכולות להגיד היום בשנת 2022? האם מצבנו באמת אחר? האם יש שיפור אמיתי במעמדנו כנשים שחקניות? בתנאי העבודה? בשכר שלנו?
על פניו, התשובה חיובית. אני מסתכלת מסביב ורואה יותר סדרות, סרטים והצגות שעוסקים בנשים, בכיכובן של נשים. יותר מודעות לזכויות שלנו - זכותנו לא להיות מוטרדות, לא לספוג התעמרות, השפלה, מבוכה, לא במקומות העבודה שלנו ולא בכלל. אני רואה יותר נשים שמעזות להתלונן, לספר, לדרוש את מה שמגיע להן, לעמוד על שלהן. אני רואה את ההישג העצום של מהפכת "מי-טו" - לפעמים מספיק רק להגיד "מי-טו" - והנוכחים בחדר מבינים מצוין את הרמז.
יחס מפלה - גם בליהוקים
מצד שני, יש עדיין צד שני. אנחנו עדיין, למרות הכול, מרוויחות פחות מהקולגות שלנו ממין זכר. גם כאלה ששווים לנו במעמד המקצועי, בוותק, ביכולות. אנחנו עדיין חוששות ללכת ברחוב חשוך לבד, עדיין לא מתחשק לנו להיכנס למעלית עם גבר. עדיין חושבות פעמיים אם יבינו את החיוך שלנו כרמז, עדיין חוששות על המקום שלנו, מהססות אם להיכנס להיריון, אם לספר, אם ניפלט ממעגל העבודה ואם נצליח לחזור.
אנחנו עדיין רואות ליהוקים של שחקנית בת 28 כאשתו של שחקן שמגרד את גיל 50. עדיין רואות את התכונה "יפה" בתיאורי דמות, גם כשאין שום משמעות למראה של הדמות בסדרה או בסרט.
לפני כמה שנים, הרבה לפני שהייתי בת 40, לוהקתי לשחק אימא לנער בן 16, שגילם שחקן בשנות העשרים המאוחרות לחייו. למה לא לוהקה לתפקיד שחקנית בגיל הנכון? האם גבר בן 35 היה מלוהק לתפקיד הזה? למה אנחנו עדיין מצופות להיראות מתוחות, מבריקות, יפות, ועשרים שנה צעירות מהגיל של הדמות? אין-ספור פעמים שיחקתי את אשתו של הגיבור, אימא שלו, השכנה, הבוסית, הבת. מרבית הסיפורים עדיין מלווים גיבור ממין זכר והנשים - הן קול שני.
תסריטים ומחזות על נשים עדיין נכתבים ברובם על ידי גברים. אני רוצה לשחק נשים מורכבות, חזקות, עמוקות. נשים שנכתבו על ידי נשים. הרי אישה כותבת אישה, אחרת מכותב גבר. אני רוצה להשמיע קול נשי אמיתי, מקורי, מעודכן, מקומי. אנחנו חייבות לכתוב מודלים חדשים של נשיות עוצמתית, מובילה, מורכבת. איך ילדה תחלום להיות מנהיגה אם אין לה מודל כזה? איך היא תאמין שהיא יכולה להגיע לירח, אם אף פעם לא ראתה סרט או הצגה על אישה שעשתה את זה?
לקדם יצירה נשית - בדרך לשוויון
אז יש לנו עוד הרבה עבודה, בנות. עם זאת - אם תסתכלו רגע אחורה - יש מאחורינו דרך. דרך שהחברות שלנו שילמו עליה לפעמים באובדן עבודה, בהשפלה, בתהליך קשה ונורא של הגשת תלונה במשטרה, של יציאה מארון הבושה ובהבנה שאם הוטרדתי, הבושה איננה עליי. אני מותחת קו מהנשים הראשונות שישבו בכלא כדי שתהיה לנו זכות הצבעה, לאלו שהעזו בשנים האחרונות לצאת נגד האנשים הכי חזקים בתעשייה.
אנחנו זוכרות את כולן, ומודות לכולן, ובשבילן - ובשביל הבנות שלנו - לא נפסיק לעולם עד שיהיה פה דור שלא יאמין לנו שאי פעם נשים וגברים לא היו שווי זכויות.
אנחנו בשח"ם, ארגון השחקניות והשחקנים בישראל, נמשיך תמיד ובעוז להילחם למען כל שחקנית ושחקן. אם הוטרדת, נקודת הפתיחה שלנו תמיד ובלי כחל ושרק - אנחנו מאמינים ומאמינות לך. בין אם זו אישה או גבר. תמיד נתמוך, ניתן אוזן קשבת, ייעוץ משפטי, תמיכה נפשית. לפנינו עוד הרבה עבודה, הרבה ניקוי אורוות, הרבה תיקוני חקיקה והרבה הרבה לעשות כדי לעודד את הנשים לספר בעצמן את הסיפורים, להביא את הנרטיב הנשי לקולנוע, לטלוויזיה ולתיאטרון. נמשיך לקדם שוויון זכויות לנשים בכל אספקט של המקצוע שלנו, וכמובן נמשיך לעודד תמיד יצירה נשית על כל גווניה.
אקנח בסיפור קטן מהחיים שלי, אולי הרגע שבו באמת נעשיתי פוליטית, ובהחלט נעשיתי פמיניסטית. לפני כמה שנים, נכנסתי לבקש העלאה ממנהל התאטרון. קולגה שלי, שחקן שהיינו אז שנינו בתקופה מאוד עסוקה ומוצלחת - שיחקנו באותה סדרה מאוד פופולרית, היינו מוכרים ומבוקשים - וממש במקרה שיחקנו יחד גם באותה הצגה, סיפר לי שבדיוק קיבל העלאה. אני הרגשתי, אחרי כמה שנים במשכורת נמוכה בתאטרון, שמגיע גם לי. אז נשמתי עמוק, נכנסתי אל המנהל וביקשתי העלאה. המנהל שאל - או שמה? אני לא הבנתי.. ״או שמה?". הוא חזר, "תתפטרי? הרי יש לך תינוקת קטנה בבית.. את לא יכולה להתפטר". הוא סירב. הוא גם צדק, לא התפטרתי. לפני שיצאתי, שאלתי על השחקן ההוא, הקולגה שלי, למה הוא כן קיבל העלאה.. "טוב הוא צריך את זה", אמר המנהל. "הרגע נולדה לו תינוקת".
זו, יקירותיי, כל התורה, על רגל אחת ועם 30 אחוז פחות במשכורת.
חג אישה שמח.
>>> ריקי בליך היא שחקנית, יו"ר שח"ם - ארגון השחקנים והשחקניות בישראל