רק לפני כשנה הנשיא ג'ו ביידן האשים את רוסיה באופן פומבי בהתערבות בבחירות בארצות הברית ובהפצת מידע כוזב. מיד לאחר מכן הוא הטיל על מוסקבה חבילה של סנקציות כלכליות. לאחר מכן הוסיף עליהן עוד סנקציות. מאותו רגע, נשיא ארצות הברית החליט להתמקד בסין – מעצמה גדולה שבעיניו מהווה את האיום הגדול ביותר על ארצות הברית.
במהלך השנה האחרונה, רוסיה, שלא התרגשה יותר מדי מהסנקציות הנוספות, ביצעה שלושה תרגילים צבאיים נרחבים בסמיכות לגבול האוקראיני. האחרון שבהם נמשך גם ברגעים אלה – בין 130 אלף ל-150 אלף חיילים רוסים "מתאמנים" בגבולות של אוקראינה ומקיפים את המדינה משלושה כיוונים שונים.
במערב הצעד הזה נתפש כאיום פלישה ממשי (כמה פעמים נזרקו תאריכים ואף שעות מדויקות לפלישה הרוסית). המענה לאיום הזה היה אותו המענה – חבילת סנקציות כלכליות נרחבות שהיו אמורות לחנוק את הכלכלה הרוסית המדשדשת. איום בשימוש בכוח הזרוע נענה בשימוש בכוח כלכלי, כאילו שהכוחות הללו היו שווי ערך. גם לאחר שפוטין הכיר פורמלית בבדלנים והכריז על מתן סיוע צבאי, כלומר נוכחות רוסית צבאית באזורים הללו, התגובה המערבית נותרה ללא שינוי.
האם הסנקציות המערביות בפורמט הנוכחי שלהן עלולות לפגוע ברוסיה ו"להעניש" את המשטר? רוסיה היא מדינה מלאה בסתירות כרימון. מבחינת השטח היא המדינה הגדולה ביותר, בעוד שאוכלוסייתה אינה עולה בהרבה על זאת של מצרים ואתיופיה. יש בשטחה אוצרות טבע רבים ובשפע, החל מנפט וכלה ביהלומים, אך הכלכלה שלה אינה עולה על זאת של ספרד. יש לה נשק גרעיני, אך כפרים רבים במדינה עדיין לא מחוברים לחשמל.
בגלל החולשה הכלכלית הזאת רבים במערב – וגם בישראל – פקפקו בכך שרוסיה בעידן של פוסט-מלחמה קרה יכולה להיות שחקן משמעותי בזירה הבינלאומית. בבסיסו של העידן הזה, שהחל בשנת 1991, מיד לאחר שהתפרקה ברית המועצות, עמדו שתי תובנות מרכזיות: המדינה החשובה והמשפיעה ביותר שמגדירה את הסדר העולמי היא ארצות הברית שעיצבה את עולם המערבי בדמותה לאחר מלחמת העולם השנייה, והכוח המשפיע והחשוב ביותר הוא הכוח הכלכלי. כעבור שלושה עשורים התברר שלכלכלה לא תמיד יש מענה, בוודאי לא לסוגיות הביטחוניות, ובמקרה של אירופה – גם לא לסוגיות פוליטיות וחברתיות. הרובל הרוסי נמצא כעת בצניחה חדה, אך לא נראה שזה מה שישבור את גב הגמל שם.
האם המערב מסוגל לספק מענה אחר מלבד הסנקציות? בעידן החדש, בו ארצות הברית נקרעת על ידי בעיות פנים ואינה רוצה עוד למלא את התפקיד של השוטר העולמי, שחקניות חדשות מאתגרות ביתר שאת על הסדר העולמי, שהולך ומתפורר. התחרות בין הכוחות הגדולים – GREAT POWERS – עומדת לגבור באופן משמעותי בתקופה הקרובה, וזה לא רק התחרות על שווקים, אלא על אזורי השפעה ודומיננטיות בזירה הבינלאומית. גם הסבירות למלחמות בין המעצמות הגדולות הולכת וגדלה. נכון שהכוח הכלכלי של רוסיה אינו משתווה לזה של ארצות הברית וגם לזה של גרמניה, אך כמו לברית המועצות בעבר יש לה כוח צבאי רציני מאוד והשפעה רחבה בזירה הבינלאומית. המשטר הרוסי אינו יכול או רוצה להיות חלק מהסדר העולמי שעליו דיבר לאחרונה בוועידת מינכן מזכ"ל נאט"ו, המבוסס על ערכים ליברליים ודמוקרטיים. מה לפוטין ולסדר עולמי כזה?
בדרך למלחמת התשה
נחזור לסוגיית אוקראינה. המדינה הזאת חשובה לרוסיה לא רק בגלל הסנטימנט הנוסטלגי של האימפריה הסובייטית או המורשת הסלאבית העתיקה עליהן דיבר פוטין בהרחבה בעת נאומו הארוך. פוטין רואה אותה כמקרה בוחן בניסיון לאתגר את המערב ואת הסדר העולמי הקיים. כאשר הוא מאיים על קייב, המקסימום שמציע המערב זה הסנקציות הכלכליות. דולר מול טיל גרעיני, בנקאי מול איש צבא.
סביר להניח שגם לפני חודשיים ולפני שמונה חודשים הנשיא הרוסי ידע שמלחמה באוקראינה עלולה לעלות לו ביוקר. אלא שפוטין מעוניין לא בבליצקריג במטרה לצרף אליו את כל אוקראינה או חלק ממנה; הוא מתכונן למלחמת התשה נגד המערב, כאשר "האלה הגרעינית" כל הזמן אצלו ביד, בעוד שהמערב מנופף בסנקציות כלכליות. הוא בונה על זה שהפילוג ששורר בארצות הברית ובאירופה לא באמת יאפשר למערב לעצב סדר עולמי אחר, והוואקום שנוצר יתמלא על ידיו ועל ידי השחקניות האחרות, כמו סין. בשלב הנוכחי הוא בחר במתכון של "דלת פתוחה למלחמה" באוקראינה. בעיני רבים במערב ובאוקראינה, ההכרה בבדלנים הייתה צפויה והנוכחות הרוסית באזורים הללו אפילו לא מוגדרת בעיני רבים כפלישה. אך גם אם פוטין יסתפק בכך בשלב הנוכחי, הוא ישתמש בתנאים שנוצרו בשטח כדי להמשיך לערער את אוקראינה ובאמצעותה – גם את המערב.
כך נראה העידן של פוסט-מלחמה קרה. הוא מלא באי-ודאות, פייק-ניוז ומניפולציות. מבחינתו של פוטין, הוא כבר השיג כמה מהמטרות שלו – הוא סיפק "תמונת ניצחון" לבייס שלו בלי להסתכן בסנקציות הרחבות והכואבות באמת והשאיר פתח גם להסדרה וגם למלחמה. הסיפור באוקראינה לא ייגמר בקרוב והוא גם לא יהיה האחרון, ייתכן שהמזרח התיכון היא הזירה הבאה לפעילות החתרנית של מדינה ששואפת להיות שוב אימפריה. כדאי שמדינות המערב, ובתוכן ישראל, ידעו להיערך למצב המשתנה הזה בו הסבירות למלחמה בין המעצמות הגדולות כל הזמן גוברת.
>>> ח"כ לשעבר קסניה סבטלובה היא מנהלת התכנית ליחסי ישראל והמזה"ת במיתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ-אזורית