בין כל ההודעות, הצילומים מהסטורי עם שני הקווים האדומים והמתנות של שעות על שעות בבדיקות, בידיעה שמחר נצטרך לעשות עוד אחת ואז עוד אחת נוספת, יצא לי לתהות מתי נספיק ללמוד בכלל לבגרות בהיסטוריה. כבר שבועות שאנחנו נמצאים במציאות של אי ודאות בלתי אפשרית. מבחוץ נראה שהכול פועל לפי ההנחיות ממשרד הבריאות, אבל אנחנו, התלמידים, וגם ככלל אנשי הצוות בבית הספר, קורסים. איבדנו כל ודאות, כל תחושת ביטחון שליוותה אותנו בחודשים האחרונים, מרגע החזרה ללמידה פרונטלית.
מאז מסיבות הסילבסטר התחיל כאן גל ענק, גל חדש. לאו דווקא של חולים, אלא של הפקרות, בה החליט משרד החינוך להשאיר את ההחלטות הקריטיות בידיהם של מנהלי בית הספר, ולאפשר להם להחליט אם להמשיך ללמוד בצורה פרונטלית, על פי החלטתם. זה התחיל במאומת אחד שהתגלה ביום ראשון בשבוע שעבר, בעקבותיו החליטה הנהלת בית הספר לשלוח את כל התלמידים לבצע בדיקה ביום שלאחר מכן, תוך התעלמות מדהימה מהעובדות שמלוות אותנו כבר שנתיים כמו זמן דגירה או מהעובדה שמעטים התלמידים שאכן שומרים על חובת המסכות. למעשה, בבית הספר החליטו לטאטא את כל הנושא מתחת לשולחן, העיקר שלא יהיה צורך לדווח על כמות מאומתים חריגה, או אף לחזור ללמידה מרחוק, חלילה.
ביום השני כבר היום כאן חמישה מאומתים. אותו מנגנון הופעל: לשלוח רק את הכיתה הספציפית לבדיקה מהירה, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שתלמידים עוברים בין כיתות לכיתות, מנהלים שיחות בהפסקות בלי קשר לאיזה כיתה הם נמצאים ושוהים בסמוך למורים ואנשי צוות, חלקם גם בקבוצות סיכון. ביום השלישי כבר היו מספר דו-ספרתי של מאומתים, והזרוע עוד נטויה. ההנהלה הוציאה הודעה מסודרת שמפצירה כי הם מעוניינים להמשיך ללמד כרגיל ו"לשדר עסקים כרגיל", לבצע בדיקות יום אחרי ולהתפלל שאולי איזה נס יעצור את ההתפרצות המטורפת הזאת.
בין בדיקה לבדיקה: לומדים לבגרות
יש כאן תחושה שאיבדנו את זה. גדודים של תלמידים מגיעים בכל יום למתחם הבדיקות, להיבדק שוב ושוב, ולמחרת הרי יגלו מאומת חדש ויצטרכו להיבדק עוד פעם, בפלונטר בלתי נגמר. השיעורים מתקיימים כרגיל, המורים מתקדמים בחומר הלימוד, אך חצי מהכיתה לא נמצאת, בין אם הם נמצאים בתור הבלתי נגמר במתחמי הבדיקות, או מאומתים. עשרות ילדים יושבים בבית מבלי אפשרות ללמוד, רק לבצע מטלות בית ולנסות לשרוד ולהשלים את החומר הנלמד.
בית הספר שלי הוא בית ספר תיכון. המבחנים שלי השנה הם אלה שיקבעו את המשך העתיד שלי, במיוחד כמי שרוצה להמשיך ללימודי רפואה. עם זאת, אני מגיע לבית הספר בידיעה שבכל רגע אוכל להידבק, וכשאני יוצא ממנו אני מרגיש כי בכל רגע אני מסכן את המשפחה שלי, את הסביבה שלי.
הביקורת שלי היא לא כלפי בית הספר, הרי גם אותו השאיר משרד החינוך בלי שום תוכנית או דרך להתמודדות אמיתית. מדוע לאחר מסיבות הסילבסטר, ברגע שנמצא מאומת אחד בבית הספר, לא חזרנו ללמידה מרחוק לכמה ימים בודדים על מנת באמת לאתר את המאומתים בבית הספר, במקום פשוט לתת למספרים לגדול? מדוע אין מתווה שמסדיר את הלמידה בבית הספר בזמן שרוב התלמידים נמצאים בבדיקות או מאומתים? את כל אלה אני שואל את עצמי, ובמקביל מנסה לקושש את מעט הזמן שנותר בין בדיקה לבדיקה כדי ללמוד לבגרות בהיסטוריה. אולי בעתיד גם ילמדו על המחדלים הגדולים שקורים כאן במערכת.
מערכת החינוך והתלמידים קורסים תחת הקורונה. על משרד החינוך לשמוע את קול התלמידים מהשטח, ולמצוא מזור למצב שנקלענו אליו.
>>> הכותב הוא תלמיד כיתה י''א, בן 17, מתנדב במגן דוד אדום