השימוש שעשתה ישראל בכוח האווירי שלה לאורך שבעה עשורים שיקף בדרך כלל חשיבה יצירתית, קבלת החלטות נועזת ויכולת ביצוע מרשימה ומדויקת. שורה של שינויים והתפתחויות הובילו לכך שמאז שנות ה־90 מעניקה הצמרת המדינית והצבאית של ישראל עדיפות ברורה לשימוש בכוח האווירי במבצעים ובמלחמות, על פני שימוש בכוחות היבשה. מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 ביטאה את העדיפות הזאת, והאכזבה מן האופן שבו התנהלה ומתוצאותיה הובילה לוויכוח סוער, שעודנו מתקיים, על תפיסת הלחימה הכוללת של ישראל ועל מקומו של הכוח האווירי במסגרתה. עם זאת, גם בשנים שאחריה ניכרת בבירור העדיפות שניתנת להפעלת הכוח האווירי ולבניין כוחו של חיל האוויר.
העדיפות לשימוש בכוח האווירי נכונה ונובעת משינויים חברתיים, מהתפתחויות טכנולוגיות ומתמורות שהתרחשו במאפייני המלחמה, באופי האויבים ובעוצמת האיומים על ישראל. אבל, הכוח האווירי אינו "כל יכול" וההפרזה בהערכת התוצאות שתהיינה להפעלתו היא תופעה חוזרת. עניין זה מחייב תיאום ציפיות לגבי שני תרחישים בעייתיים: האחד הוא עימות רחב היקף בזירה הצפונית במתכונת של "מלחמת לבנון השלישית" או "מלחמת הצפון הראשונה", שבו יתקפו את ישראל מספר רב של טילים, של רקטות ושל כלי טיס בלתי מאוישים (חלקם בעלי יכולת פגיעה מדויקת); השני הוא עימות עם אירן, בעיקר סביב התקדמותה הגרעינית, שיאתגר את יכולת הפעולה האווירית בשל המרחק בין ישראל לאירן.
לכוח האווירי יהיה תפקיד מרכזי במלחמה הבאה בצפון והוא יגרום נזק עצום לאויב, אבל הוא לא יצליח למנוע פגיעות והרס בעורף הישראלי. הרס כזה יתרחש גם אם חיל האוויר יצטיין בכל משימותיו, ההגנתיות וההתקפיות, והוא עלול להשפיע על תוצאות המלחמה, כמעט ללא קשר לנזק שייגרם לאויב. נוכח הפגיעות בערי ישראל והיעדר ההכרעה הצבאית הברורה עלולות לשרור בציבור הישראלי תחושות של כישלון והחמצה, חמורות יותר מאלו שזכורות ממלחמת לבנון השנייה והמבצעים בעזה. מבצע 'שומר החומות' במאי 2021 סיפק בעניין זה "צלצול השכמה" שמחייב מחשבה עמוקה על דמותה של המלחמה הבאה, על המפגש בין תפיסת המלחמה של ישראל לתפיסתם הנוכחית של אויביה ועל פערי הציפיות בציבור הישראלי בכל הנוגע למלחמה ולמחירה. כך או כך, ההכרעה הצבאית באמצעות מהלך מוחץ להבסת האויב לא עברה מן העולם, וצה"ל עלול להידרש לממשה במלחמה בצפון. לכן, הנהגה צבאית ומדינית אחראית אינה יכולה לוותר על כוחות יבשה מצוידים, מאורגנים ובעלי תפיסת תמרון רלוונטית לאתגרי ההווה והעתיד.
באשר לתקיפה באירן, לאנלוגיות ההיסטוריות המוצלחות יש ערך מוגבל. תקיפת הכור בעיראק ביוני 1981, הייתה אמנם על גבול מעטפת הביצועים של מטוסי הקרב של אותה תקופה והסיכון לטייסים היה גדול. אבל סיכוני ההסלמה היו נמוכים וההישג הצפוי היה ניתן לחישוב מדויק יחסית. תקיפת הכור בסוריה בספטמבר 2007 הייתה סבוכה מבחינה אסטרטגית, שכן סיכוני ההסלמה היו מוחשיים. אבל מבחינה מבצעית היו לחיל האוויר היכולות הנדרשות, הביצוע היה פשוט יחסית ובסופו של דבר נמצאה גם דרך הפעולה שאפשרה את השמדת הכור וצמצמה את סיכוני ההסלמה. האתגר האירני משקף, לעומת זאת, תרחיש קיצוני. מתקני הגרעין האירניים רחוקים מאוד מישראל, ותקיפתם מחייבת טיסה לטווחים ארוכים, מעבר במרחבים האוויריים של כמה מדינות וצורך לפגוע במספר גדול של מטרות בעלות רמת מיגון גבוהה ביותר. תקיפה כזו עלולה להוביל לעימות רחב היקף, עם אירן ובזירות נוספות.
הדרג המקצועי, בצבא ובמוסד, התנגד לפני כעשור לתקיפה כזו. כשיתרחש הדיון העתידי על התקיפה, הוא יתמקד בשאלות הבאות: אם היא יכולה להשיג הישג משמעותי, מהו העיתוי הנכון לתקיפה והאם סיכוני ההסלמה מצדיקים את מימושה?
הקולות העולים ממערכת הביטחון, שלפיהם האופציה הצבאית הוזנחה בשנים האחרונות, מטרידים. עם זאת, הניסיון מלמד שלבסוף תימצא היכולת לתקוף באירן בהיקף משמעותי ובסיכון סביר לכוח המבצע. עוצמת האיום, כמו גם היכולות ההתקפיות (הקונבנציונליות) שבנתה אירן, מחייבות שלישראל תהיה אופציה כזו, אמינה וזמינה להפעלה. אבל, דרושות נסיבות מיוחדות מאוד כדי שהתשובות לשאלות אלו אכן יובילו להחלטה ישראלית לתקוף באירן. האירנים מנהלים את המדיניות הגרעינית שלהם בזהירות רבה ותוך הבנה עמוקה של הסיכונים שמולם הם מתמודדים. אם יחליטו "לפרוץ" לנשק גרעיני, יעשו זאת תוך צמצום מירבי של זמן ההתרעה ובכל מקרה הידע שבידיהם יאפשר להם לשקם את המתקנים שיותקפו בתוך שנים אחדות.
>>> תא"ל (מיל') איתי ברון שירת בחיל האוויר והיה ראש חטיבת המחקר באמ"ן. ספרו, "מעליונות אווירית למהלומה רב-ממדית: השימוש בכוח האווירי ומקומו בתפיסת המלחמה הכוללת של ישראל" התפרסם לאחרונה בהוצאת המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) באונ' ת"א. כיום הוא מלמד בתוכנית ללימודי ביטחון באונ' תל אביב