בשקט בשקט, במהלך אסטרטגי תדמיתי כמעט מופתי, הפך נפתלי בנט את ישראל לשחקן מתווך בזירה הבין-לאומית. ישראל, שנתפסה תמיד בעולם כצד בתוך סכסוך עקוב מדם בינה לבין העולם הערבי, וכבת חסות של ארצות הברית, הפכה בין לילה לשחקן עצמאי עם משקל ויכולות תיווך בסכסוכים מורכבים. מהתדמית השלילית שרבים כל כך מנסים לתקן במשך שנים, ולפיה ישראל היא או קורבן או כובשת, הפכה ישראל להיות גורם משכין שלום במלחמה המתוקשרת ביותר בעולם שמתרחשת על אדמת אוקראינה. השינוי התדמיתי הזה רשום על שמו של נפתלי בנט.
- פסגה בירושלים? פוטין עוד "שוקל" את ההצעה
- זלנסקי: "הצעתי לבנט שהמו"מ יתקיים בירושלים"
- התגובות בעולם על מסע הדילוגים של בנט
גם אם בסופו של דבר מאמצי התיווך של בנט ייכשלו, זה כבר לא משנה. מבחינה תדמיתית, בגלל הפרופיל התקשורתי הגבוה של המתרחש באוקראינה בעולם המערבי, המהלך של בנט הצליח. לעד תיזכר ותירשם ישראל כמי שהייתה מעורבת ברמה כזאת או אחרת במאמצי התיווך בין רוסיה לאוקראינה. לעד ייזכר בנט, ראש ממשלת ישראל, כמנהיג המערבי הראשון שישב בקרמלין, אחד על אחד, מול ולדימיר פוטין, בזמן שהקרבות השתוללו. מעכשיו והלאה אופציית התיווך הישראלי תמיד תהיה קיימת, בכל סכסוך בין-לאומי, ממש כמו אופציית התיווך הגרמנית או האמריקאית.
על הסיבות שהביאו את בנט לנקוט את הצעד הזה ולקפוץ ראש לתוך הקלחת האוקראינית-רוסית, הדעות רבות וחלוקות. מה שבטוח הוא, שמדובר במהלך אמיץ שהוגדר על ידי רבים כ"הימור מסוכן". הנרטיב שהוא ואנשי לשכתו משווקים, מדבר על "פיקוח נפש", על החובה המוסרית והערכית לעשות הכול כדי להפסיק את שפיכות הדמים. אבל הדברים, כבדרך כלל, הרבה יותר סבוכים.
הנרטיב האופרטיבי ומחייב המציאות של הצעד הזה סובב סביב חוסר הברירה של ישראל והחובה שלה לנקוט את העמדה הזאת כדי לשמור על האינטרסים שלה בזירה הבין-לאומית. מצד אחד, ישראל נמצאת במצב רגיש מול רוסיה בגזרה הצפונית, ולא יכולה להרשות לעצמה להתיישר באופן מושלם עם המערב ולצאת חזיתית נגד פוטין. מצד שני, ישראל תלויה וקשורה בקשרים עבותים לארצות הברית כבת חסותה, והיא חלק מסט הערכים של מדינות המערב. לכן, כדי לעשות לימונדה מהלימון ולצאת מהמלכוד הבעייתי הזה, בחרו בירושלים ללכת על אופציית התיווך שממנפת את הפלונטר שישראל נקלעה אליו בעקבות המלחמה.
להתנער מהתדמית
ישנו גם את הסיפור האישי–פוליטי של בנט. רגע לפני שפוטין פתח מבערים ופלש לאוקראינה, בנט היה שקוע עד צוואר בהתפתלויות מביכות סביב יוקר המחיה והקורונה, ומצבו האלקטוראלי היה בכי מר ובקו ישר לתדמית האנטי-מנהיגותית שנוצרה לו בישראל. בעצם, מה שנותר לבנט כדי לנסות ולתקן את תדמיתו בזמן שהולך ואוזל לו עד לנקודת הרוטציה, היא הזירה הבינלאומית. זאת זירה שמההתחלה קרצה לו והוא מרגיש בה בבית. כבר בתחילת הקדנציה שלו כראש ממשלה משך לכיוון הזה כשמיהר לנאום באו"ם ולהתמנגל עם שועי עולם בוועידת האקלים בגלזגו.
כמי שמושפע מאוד מראש הממשלה לשעבר נתניהו, בעבור בנט, הזירה המדינית היא המקום האמיתי להגדרת המנהיגות שלו. זו היא גם זירה שבה, למזלו, הקמפיין של קודמו בתפקיד נגדו פחות אפקטיבי. שם הוא יכול להתנער מהתדמית של זה שלא עמד במה שהבטיח לבוחריו, ופשוט להיות הוא. לבנט, בדיוק כמו לנתניהו, כישורים טובים מאוד להתנהלות בזירה הבינלאומית. האנגלית, שבאה מהבית, היכולת לגייס ולהתחבר לתרבויות מעט שונות שבאה מהעסקים, והיצירתיות המחשבתית שבאה מהצבא, כל אלו מתכנסות למקום שבנט חש בו מאוד בנוח. לזכותו ייאמר שבמקרה הזה, הוא ויועציו היו "הראשונים לזהות" את ההזדמנות בקטסטרופה האנושית שמתרחשת באירופה, ולהגיב מהר. גם הפזיזות שמייחסים לו, פעלה הפעם לטובתו.
יתרה מזאת, בעבור מרבית האלקטורט הימני, הצלחות בזירה המדינית מבטלות כישלונות בזירה החברתית-כלכלית. רבים ממצביעי הימין מוכנים לשלם יותר בסופר, אבל להצביע למנהיג שיודע לדבר אנגלית ושמתקבל בחום בלשכות מנהיגי העולם.
בנט מבין באיזה מומנטום הוא נמצא, ולוחץ חזק על הדוושה. הלשכה שלו מפיצה לכל עבר תצלומים שלו מחוייך בפגישות עם מנהיגים, מעלעל בניירת במסעות תיווך במטוסים פרטיים ומנשק ילדים מבולבלים על גרמי מטוסים. תדמית המדינאי, המתווך, זה שנמצא בשורה אחת עם מקרון, שולץ וביידן, היא בעבורו הסיכוי הכי טוב שלו להישאר על המגרש הפוליטי הישראלי.
העניין הוא שפוטין מבין היטב את המצב שבנט נמצא בו. לכן הוא גם מוכן להשקיע בו אנרגיה. הוא יודע שאם יש מישהו שצריך שמאמצי התיווך יצליחו, לפחות למראית עין – זה בנט. בעבור פוטין, בנט הוא המתווך האידיאלי – זה שהכי לחוץ שכל האירוע הזה ייגמר טוב, ומהר. זה שחייב להביא הישגים הביתה – וכמה שיותר מהר. לפוטין, שעושה את כל הבלאגן הזה באוקראינה כדי שבעולם יתחילו סוף סוף לספור אותו, זאת פוזיציה מצויינת. לבנט ולזלנסקי קצת פחות. למרות זאת, ממבט הציפור, כולם מרוויחים מהמצב האומלל הזה: פוטין מקבל את תשומת הלב שכל כך רצה, בנט משפר את התדמית בבית, זלנסקי חזר למרכז הבמה שכל כך אהב וביידן מנער מעליו אט-אט את תדמית ה"סליפי ג'ו" וממסמר עצמו לפוזיציית מנהיג העולם החופשי שחמקה ממנו.
כנשאל פעם פוטין שאלה שעסקה באינטרסים של מנהיגים, הוא ענה ש"הכול אישי". הוא כנראה יודע על מה הוא מדבר.
>>> שיר שגיא שימשה כיועצת תקשורת של נבחרי ציבור, בהם נפתלי בנט וגלעד ארדן. מומחית להסברה. מנכל"ית חברת EVVA ישראל. בעלת תואר שני בתקשורת פוליטית וחוקרת יישוב סכסוכים בינ"ל באוניברסיטת בר אילן