שלטי הענק נפרשו מגגה של מצודת זאב ותמונות צמדי הגברים, לוחצים ידיים ומחייכים דרך קירבה, התגלו לעיני כל: נתניהו וטראמפ. נתניהו ופוטין. "ליגה אחרת", קבע הסלוגן שנמרח בגדול. זמן לא רב חלף מאז וכבר הדעת מתקשה לסבול. מי יכול לדמיין כיום התהדרות בקשריו עם הנשיא האמריקאי המודח, ששלח את תומכיו להסתער על גבעת הקפיטול? איזה יועץ אסטרטגי היה מתיר למועמדו להתפאר בידידותו עם הנשיא הרוסי, המשגר את חייליו לכתוש ולכבוש?
אפשר לסנוט בנתניהו על קוצר הרואי שהפגין מדינאי העל-חלל כשבחר בשני אלה לשמש לו מליצי יושר. אולם, למרבה הצער, הסתופפותו של הימין הישראלי עם הפוטינים של העולם לא החלה איתו ולא הסתיימה אחריו. שורת התבטאויות של דוברי ימין בכירים מהשבועיים האחרונים מעידה על תפיסת עומק שנרכשה במשך עשרות שנים. לא בכדי הם דחקו עצמם, מבלי שהתבקשו, לעמדת פרקליטיו של השטן.
"קייב עבור פוטין היא כמו בית לחם וחברון", התפייט למשל האלוף במיל' גרשון הכהן בריאיון ל"כאן חדשות". הוא הסביר: "אני מסתכל בשאלה האם אנשי האיחוד האירופי הם הצד הנכון בהיסטוריה, כשהם פועלים נגדי ביהודה ושומרון, בבנייה לפלסטינים, בהבאת כספים לעמותות אנטי-ציוניות. ואז אני שואל את עצמי איפה הצד הנכון של ההיסטוריה בשבילי, באינטרסים הלאומיים שלי".
המערב כולו נחרד מהנעשה מזרחה, והכהן נזעק להתחשבן עם אלו המבקרים את פרויקט הכיבוש הפרטי שלו. אכן, זו אינה הפעם הראשונה שבשם אינטרסים סיפוחיסטים נדחקת ישראל לפינתם של עריצים. תמורת שתיקתם, המאפשרת את תחזוקה של דיקטטורה כוחנית השולטת בכפייה על מיליוני אנשים כבר למעלה מיובל שנים, נאלצת ישראל לשלם במטבע קשה: נשק לכל עריץ, תוכנות רוגלה למדינות משטרה, שירותי יח"צ לאנטישמים – בכל אלה ועוד לא בחלנו לסחור במשך השנים.
יש להודות שלא רק אינטרסים מקומיים, אלא גם זיקה רעיונית עמוקה מתקיימת בין האלוף במיל' הכהן - חבר "תנועת הביטחוניסטים" ששמה לה למטרה את "החלת הריבונות וחיזוק המשילות בארץ ישראל ובזכותה של מדינת ישראל להגן על עצמה בגבולותיה הבטוחים" - לבין הרודן שמאיים כיום על שלום העולם. הזדהותם של אנשי הימין הישראלי נתונה לפוטין גם מאחר שכשהם מביטים בו הם מזהים את עצמם; את שאיפת ההתפשטות המתמדת; את העמידה על החרב כדרך חיים המלווה ביצר המוות.
ישראל בצד הנכון של ההיסטוריה?
מוקדם ומסוכן מדי לנבא לאן תתגלגל מלחמת הכיבוש האיומה המתנהלת עכשיו באירופה, אולם נדמה שניתן כבר לקבוע שהסנטימנט העולמי משתנה והולך בימים אלה. הסנקציות החריפות שהוטלו במהירות על רוסיה מזכירות במידה מסוימת את הנחישות שאפיינה את אלו ששבו משדות הקטל של מלחמת העולם השנייה ונשבעו ש"לעולם לא עוד". את הלקח הגדול ההוא, שעוצב בזמנו בשורת אמנות בין-לאומיות הקובעות את המותר והאסור באזורי מלחמה וכיבוש, נראה שכיום העולם נחוש ליישם.
לא עוד גינויים רפים והבעות דאגה, אלא פעולה נחרצת. העמידה על כללי המשפט הבינלאומי והמחויבות לזכויות האדם נדמית עכשיו משמעותית הרבה יותר מאשר הייתה עד לפני שבועות מספר. הנחרצות בה הפעילו מדינות המערב המובילות אמצעים משמעותיים, תוך נכונות לספוג את מחירם, מלמדת שכוח יענה בכוח, גם אם ביטויו אינו צבאי. ביום שאחרי אוקראינה, הכלכלה, התרבות והספורט הרוסיים לא ייראו אותו הדבר. מה שעבד שם עשוי להוות סטנדרט חדש שייושם גם מול מדינות אחרות המפרות ברגל גסה את המשפט הבין-לאומי. מועדון שבו ישראל תופסת מקום של כבוד.
שר החוץ יאיר לפיד מיומן בזיהוי מגמות וטרנדים. אולי לכן אמר כבר בימיה הראשונים של המלחמה ש"ישראל הייתה ותהיה בצד הנכון של ההיסטוריה". אכן, יש צדדים. יש את ליגת העל של העריצים ויש את אלו השואפים לשוויון, חירות ושחרור. ההשלכות של פלישת רוסיה לאוקראינה עוד יהדהדו בעולם זמן רב. ישראל לא תוכל להמשיך לספר לעולם סיפור על הצד הנכון של ההיסטוריה בזמן שהיא ממשיכה לשלול זכויות בסיסיות ממיליוני פלסטינים. כדי להיות בצד הנכון של ההיסטוריה, לא יספיק תיווך מעופף בין בירות רחוקות, אלא נכונות אמיתית לשינוי מגמה גם כאן אצלנו, בחצר האחורית.
>>> אבנר גבריהו משמש כמנכ"ל ארגון "שוברים שתיקה"