השבוע התבוננתי בבני בן ה-5 משחק, מרוכז כולו, במשחק המחשב המיתולוגי "סופר מריו". על המסך, מול פניו של הילד המרוכז, דילגה לה במהירות בין מכשולים דמות קטנה, דמותו של מריו. הוא קיפץ מעל בורות, טיפס על חומות שתלויות באוויר ונזהר שלא להיתקל בציפורים מפחידות שצצו להן משום מקום בהפתעה. התבוננתי במריו הנחוש, שרק רוצה להגיע לשלב הבא מבלי להיכשל, וחשבתי על יאיר לפיד.
לפיד, קצת כמו מריו, רק רוצה להגיע בשלום לשלב הבא, לרוטציה עם בנט, ולהפוך לראש ממשלת ישראל. הוא מבין שכדי שזה יקרה, הוא חייב להתחמק מכל הבורות, החומות והציפורים הטורפות שצצות ללא הרף בזירה הפוליטית והציבורית. זה מה שהוא ניסה לעשות עד עכשיו, ודי בהצלחה.
לייצב את היסודות
כדי להגיע לשלב הבא, הבין לפיד שהוא צריך להתרכז בשתי משימות: האחת, לשמור על הקואליציה השברירית הזאת בחיים עד למועד האקזיט הפוליטי שלו - הרוטציה עם בנט על תפקיד ראש הממשלה. השנייה, לשמור על גובה בסקרים ולא לאבד מנדטים בדרך, כדי לא לאבד לגיטימיות ציבורית ולהיות מסוגל באמת למשול כשיגיע זמנו להנהיג. כל הפעולות של לפיד נגזרות משתי המשימות האלה, והוא הצליח בכך עד עכשיו לא רע בכלל.
לפיד בחר לעצמו מראש את תפקיד שר החוץ. זה תפקיד שמאפשר לו לעשות "ויברח", פיזית ופוליטית, בכל פעם שרק יבחר. זה תפקיד שמגן עליו מהצורך "להתלכלך" בעניינים פנימיים, פוליטיים וחברתיים, כאלה שעלולים לכרסם לו במנדטים. אכן כך, עד לשבוע האחרון לפיד מיעט להתראיין, ולא התבטא כמעט בכלל בעניינים שאינם קשורים במשרד החוץ. מבט חטוף בטוויטר שלו מגלה שם אך ורק ציוצים שעוסקים בפגישות עם שועי עולם וברכות על מינויים שונים ומשונים בשירות החוץ הישראלי. בזמן שבנט נאבק בבוץ, חוטף מכל הכיוונים וצולל צלילת ראש לעבר אחוז החסימה, לפיד נופש בדירת חברו בפריז, יושב עם מקרון ואוכל מקרון.
לפיד מבין שעיסוק בקורונה משמעותו אובדן מידי של מנדטים. ניהול של מגפה הוא עסק שאי אפשר לצאת ממנו טוב בישראל, נקודה. אז הוא פשוט מדיר את עצמו מכל זיהוי עם הנושא הזה, שמאמלל את חיינו כבר יותר משנתיים. בשביל לפיד-מריו, הקורונה זה הבור שממנו עוברים ישר למשחק ה"גיים-אובר". הדבר האחרון שלפיד רוצה או צריך זה שהארכיון יתחיל לזכור גם אותו. איפה הכסף? תשאלו את ליברמן.
שאלת האחריות על הקורונה
עם זאת, השבוע משהו השתנה. סביב הלחץ הגובר של אנשי ימינה, פגישת גנץ-אבו מאזן והברדק בנגב - לפיד יצא מהצללים, השתעל על נפתלי והבין שאין לו ברירה אלא להתחיל להתבטא ולהסתכן בהדבקה. לא של קורונה, אלא של הכישלון שאולי יבוא.
ההתבטאויות של לפיד על כך שלא ינהל משא ומתן עם אבו מאזן, שמיהר להודיע שיש לעצור את הנטיעות בנגב, כל אלו מעידות שיש סכנה אמיתית לשלמות הקואליציה. משהו באסטרטגיה המקורית של לפיד נשחק וכבר לא עובד יותר כמו קודם. השטח הימני והערבי, כל אחד בגזרתו, מגביר לחץ. בנט, בין ניהול המגפה לתחזוקת הקואליציה, מאבד אחיזה. לא רק אמון הציבור בבנט נשחק, אלא גם האמון של לפיד בבנט נשחק. ייתכן מאוד שלפיד כבר פחות מאמין שבנט מסוגל לשמור על הקואליציה הזאת שלמה עד למועד החילופים.
ייתכן שלפיד הבין עם עצמו שאתה לא יכול להיות במטבח וגם לא לסבול מהחום. בפוליטיקה הישראלית קשה מאוד ללכת עם ולהרגיש בלי, ובעיקר - שיש גבול ליכולות של אנשים שהם לא אתה בלשמור על האינטרסים שלך, גם אם לך ולהם יש אינטרסים דומים. עם כל הכבוד לאסטרטגיות פוליטיות, בסוף, כשאתה ראש הממשלה החליפי, יש לך גם, מה לעשות, אחריות.
בינתיים לפיד עדיין מקפיד שלא להיכנס לזירה של הקורונה. רוב ההתבטאויות הנדירות שלו בנושא המתאפיינות בהערות מרוחקות על תפקוד הממשלה, הכול בגוף שלישי נקבה, כאילו שהוא לא חלק ממנה. "מול הקורונה, לא כל ההחלטות של ממשלת ישראל יהיו נכונות", צייץ השבוע לפתע ציוץ מוזר, ששם אותו בפוזיציית המתווך בין הממשלה לאזרחים. לא, חס וחלילה, בפוזיציה של מה שהוא באמת - אחד מראשי הממשלה של הקטסטרופה הזאת. יש מצב שהסטטוס "מאומת" לו זכה השבוע הוא פשוט חבל הצלה בעבורו, כי שלח אותו לבידוד ופטר אותו מנוכחות פיזית בקבינט.
השאלה כעת היא כמה זמן זה יחזיק. לאור הצניחה החופשית שחווה עכשיו בנט בתמיכת התקשורת המסורתית בו ובמהלכיו בניהול המגפה, והתסכול הציבורי שמקבל דלק סילוני בכל סלון שיש בו יותר מילד אחד שלא הולך לבית הספר, ייתכן שגם בזירה הזאת ייאלץ לפיד להפשיל שרוולים ולהיכנס לבוץ, בלית ברירה.
>>> שיר שגיא שימשה כיועצת התקשורת של נפתלי בנט בקמפיין הבחירות ב-2013, מומחית להסברה ומנכ"לית קבוצת EVVA ישראל