המשבר סביב אוקראינה מורכב משלוש בעיות שונות.
ראשית, התחושה הסובייקטיבית של רוסיה ובעיקר של פוטין, הרואה בעיניים כלות כיצד המערב, המגולם בארגון נאט"ו, דוחף מאז התפרקות ברית המועצות את פריסתו מזרחה. המדינות הבלטיות בצפון, פולין וצ’כוסלובקיה, הונגריה ורומניה במרכז, כל אלו הפכו לחברות בארגון המערבי שאותו תופסת רוסיה כארגון המאיים עליה. במקום מדינות שחצצו בין המערב לגבולות רוסיה הן הפכו לשטחי פריסה עבור אויביה, כחלק מברית נאט״ו.
משבר רוסיה-אוקראינה - סיקור N12:
- השגריר הרוסי לאירופה: "לא נתקוף באוקראינה בחודש הקרוב"
- סימני רגיעה או פעולת הסחה? רוסיה הסיגה כוחות מהגבול
- ביידן מזהיר: "יש עדיין אפשרות מוחשית למתקפה רוסית"
עתה רוצים מנהיגי אוקראינה ונאט״ו להפוך גם את אוקראינה למדינה חברת נאט״ו, אם לא מיד עכשיו אזי בעתיד הקרוב. בכך, לפי התפיסה הרוסית, יגדל מאוד האיום על רוסיה כי האיום קרב הביתה. אוקראינה ובלארוס הן שתי מדינות החיץ שנותרו מכל החגורה הענקית שהקיפה את ברית המועצות ממערב, ועתה גם הן בסכנה. רוסיה, על פי תפיסת הביטחון הלאומי שלה, לא יכולה להניח לכך להתרחש. זה הרקע לרגישותו לשינוי אפשרי של השלטון בבלארוס ולניסיון לאפשר את הצטרפות אוקראינה לנאט"ו.
בהקשר האוקראיני, יותר מאשר כל מדינה במזרח אירופה שהייתה תחת שליטת ברית המועצות, מדובר גם בעניין רגשי, לאומי ואפילו דתי. רוסיה החלה את דרכה לגדולה בקייב, שם החלה הנצרות הרוסית. מאז רוסיה ואוקראינה מצויות תחת גגה של אותה כנסייה פרבוסלבית (גם את המסורת הזאת מנסה אוקראינה לשבור). לכן, אין להתפלא שאוקראינה כמעט תמיד נתפסה על ידי הרוסים כחלק מרוסיה ולא כמדינה עצמאית (והשנים שבאמת הייתה עצמאית היו מעטות).
זאת נקודת המבט הרוסית. היא לא חסרת בסיס בגיאו-אסטרטגיה המשנה פניה לאחר התמוטטות ברית המועצות, עובדה שקשה מאוד לנשיא פוטין לקבל כי הוא גדל, חונך והיה חלק מהמנגנון שהחזיק את ברית המועצות ואת השליטה שלה במזרח אירופה.
מה ההסבר למסרים ההפוכים שיצאו מרוסיה? שהרי מצד אחד, היערכותו הצבאית מאיימת מאוד ובעלת פוטנציאל אמיתי לכיבוש אוקראינה תוך ימים ספורים. מצד שני, בפומבי ולא בפומבי אומרים מנהיגי רוסיה שאין הם רוצים במלחמה. הסיבה לכך היא שפוטין צריך להשיג דבר והיפוכו. מהצד האחד, לצרכיי הסחיטה שלו הוא זקוק לאיום אמין, אמין מאוד, כזה שיוביל את המודיעין האמריקני (כי המקום אליו מכוון הכול הוא וושינגטון, מדינות אירופה חסרות ערך במשחק הזה) להיכנס לנשיא ולומר "התקיפה אימננטית, ממש בקרוב". בה בעת, מן הצד השני רוצה פוטין להביא לכך שרבים יבינו שהוא לא רוצה במלחמה הזאת, ואם יפתח בה יהיה זה מחוסר ברירה, רק כי המערב דחק אותו לפינה.
נקודת המבט המערבית
מנקודת המבט של נאט"ו בכלל וארצות הברית בפרט, מדובר באגרסיביות של שליט טוטליטרי שלא הפנים כי במאה ה-21 לא מפעילים כוח ברוטלי - לא כלפי פנים ולא כלפי חוץ. באירוע זה עומד מול המערב מנהיג חסר עכבות שלא מהסס לשלוח רוצחים לאירופה כדי לחסל מתנגדי משטר או לשים רעל בבגדיו של מנהיג אופוזיציה רוסי בביתו שלו. זהו מנהיג של מדינה עם כלכלה קורסת ואוכלוסייה מתמעטת שמנצל את המחלוקות במערב ואת חוסר הנכונות של ארצות הברית להיכנס למלחמה באירופה כדי לחזור ולשלוט במדינה עצמאית וריבונית, שנשלטה באכזריות על ידי ברית המועצות.
נאט"ו אמנם הוקם כארגון להגנת אירופה מפני האגרסיביות של ברית המועצות, אבל אין ולא היו לנאט"ו שום כוונות לפגוע ברוסיה. פוטין יודע זאת, אך מנצל את יכולת המניפולציה שלו כדיקטטור כל יכול הן כלפי פנים - כדי לחזק את אחיזתו ברוסיה, והן כלפי חוץ - כדי להפחיד את אירופה החלשה שלא מוכנה לשום התנגשות צבאית שהיא. זאת כדי לסחוט ממנה הסכמה לכך שאוקראינה תישאר כשטח השפעה של מוסקבה. הוא בנה במשך שנים, בשילוב של שוחד ואמצעים כלכליים, את תלותה של גרמניה, החשובה במדינות אירופה, בגז הרוסי. עתה הוא קוטף את הפרי כאשר גרמניה היא החלשה בברית האירופית בהתנהגותה הרפה כלפי רוסיה. לפי תפיסת המערב, הכול בעצם משחק ציני של דיקטטור המנסה לנצל את מה שנראה כחולשת אירופה וארצות הברית כדי לסחוט אותם, וכל השאר מניפולציה ופרופגנדה בנוסח ברית המועצות.
הטורים של יעקב עמידרור ב-N12:
ייתכן שהנשיא פוטין לא לקח בחשבון שלנשיא ביידן חישוב נוסף. אחרי מה שניתפס ככישלון שלו באפגניסטן, והחולשה המופגנת של ממשלו מול מהלכים אירניים במזרח התיכון (חוסר התגובה לתקיפת הבסיס האמריקני בטנף, למשל), כמו גם הוויתורים מרחיקי הלכת במשא ומתן עם אירן (עד כדי התפטרותם של חברים במשלחת האמריקנית נוכח הרפיון המופגן בשיחות) - הנשיא לא יכול להרשות לעצמו התבזות נוספת שתרסק לחלוטין את מעמדו הבינלאומי. זאת, בעיקר אל מול האתגר הסיני ואולי אף הפנימי, כשהבחירות לקונגרס הולכות וקרבות.
לכן, אין לנשיא ביידן אלא מעט מאוד מרחב גמישות, אם בכלל, ולכן הוא לא יצטרף למופעי חנופה במוסקווה כדי לרצות את פוטין, גם נוכח ההערכה שפוטין לא מתכוון להתגמש בדרישתו העיקרית: הבטחה חד-משמעית כי אוקראינה לא תצטרף לנאט״ו. הבטחה, שכמוה ויתור על ריבונותה של אוקראינה. לכן אי אפשר שהן קייב והן וושינגטון יסכימו להעניקה.
אין לדעת כיצד יימשך המשבר, האם צד אחד יתפשר ויוותר על עקרונותיו כדי למנוע מלחמה תמורת בושת פנים, או שהפעלת כוח רוסית תביא למשא ומתן אחרי שפיכות דמים שסופה לא ברור. קשה לדעת, אך יש להבין שלשני הצדדים נקודות מבט שונות על המציאות ושתיהן מונעות לא רק על ידי ציניות חסרת פשר, אלא גם על ידי דאגות אמיתיות.
>>> אלוף (במיל') יעקב עמידרור, ראש המל"ל לשעבר, ראש חטיבת המחקר באמ"ן לשעבר, כיום עמית בכיר ע”ש אן וגרג רוסהנדלר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון