קוראים לה "הצעת החוק למניעת הסתה ברשתות החברתיות" או "חוק הפייסבוק", והיא מאפשרת לשופט בית משפט מחוזי, לפי בקשה של תובע מהפרקליטות, לתת צו להסרת תוכן שהתפרסם באינטרנט. בדיון הסוער שהתפתח סביב הצעת החוק נדמה היה שאנשי האופוזיציה, שהתאבדו עליה בשנת 2018 (עד שראש הממשלה לשעבר נתניהו עצר אותה ברגע האחרון), הפכו למגיני חופש הביטוי; ואילו אנשי משרד המשפטים היו ל'צנזורים' שכמותם לא ידענו. ובכן, האמת, כמו תמיד, נמצאת היכן שהוא באמצע.
הרשתות גדושות בתכנים מעצבנים, מעליבים, דיבתיים, מטורללים ושקריים, אבל לא מסוכנים. תוכן מסוכן הוא הסתה לטרור שבעקבותיה לוקח נער חלילה סכין ויוצא לדקור; תמונה חשופה שמעמידה בסיכון אישה מקהילה שמרנית; התארגנות להיפגש עם לומים ואבנים – וזו בעיה אמיתית. כולנו יודעים שברשת חברתית לא ברור מי בעל הבית ועל מי האחריות. לא תמיד אפשר למצוא את מקור התוכן כי הפרופיל מזויף. הרשתות החברתיות הן חברות בינלאומיות ולוקח להן יותר מידי זמן לטפל בתכנים פוגעניים. בקיצור, צריך לחשוב על פתרונות.
העניין הוא שהפתרון המוצע בחוק הזה הוא, בפשטות, מוגזם. החוק לא חל רק על רשתות חברתיות אלא על כל אתרי האינטרנט ומנועי החיפוש, כולל למשל האתר שבו אתם נמצאים עכשיו, ולזה אין הצדקה.
ניסוח עמום וגמיש
בנוסף, בהצעת החוק יש שני תנאים לקבל את צו הסרת התוכן. התנאי הראשון הוא שפרסום התוכן מהווה עבירה פלילית. לא רק טרור, אלימות מינית ואלימות פיזית אלא כל העבירות בחוק העונשין, כולל עבירות שאכיפתן לפעמים בררנית ופוליטית כמו העלבת עובד ציבור, זילות בית המשפט, פגיעה ברגשי דת או המרדה.
התנאי השני להסרת התוכן הוא שבנסיבות העניין יש אפשרות ממשית שהמשך הפרסום יפגע בביטחונו של אדם, בביטחון המדינה או בביטחון הציבור. הייתי יכולה לחיות עם החשש מפגיעה באדם ואולי אפילו בביטחון המדינה, אבל המושג "ביטחון הציבור" הוא מושג עמום וגמיש כמו מסטיק, וכולל למשל את אמון הציבור במוסדות. הבנתם את הרעיון? פוסט מעליב כלפי איש ציבור או עובד ציבור יכול לגמרי להיחשב כזה שמהווה עבירת העלבת עובד ציבור ופוגע בביטחון הציבור. אז, נבקש צו מהשופט במעמד צד אחד, נביא ראיה חסויה או שתיים – והופ, הסרנו תוכן מהאינטרנט. זה מריח מחשש לצנזורה.
אמנם מחוקקי החוק קבעו שבקשות להסרת תוכן יקבלו את אישור היועץ המשפטי לממשלה, אבל זאת ירייה ברגל: כי עד שיקבלו את אישור היועמ"ש ויפנו לבית המשפט, יעברו שלושה ימים. זה פרק זמן שהוא נצח במונחים של רשתות חברתיות. אפשר להבין מכך שהחוק גם לא יעיל.
2022 תהיה שנת הרגולציה על הרשתות החברתיות. יותר מידי אנשים מבלים בהן יותר מידי זמן; יותר מידי רעות חברתיות התפתחו סביבן, מכדי שהמדינה תוכל להתעלם. רעיונות יש למכביר: להגן על הפרטיות מפני טירגוטים, לעודד תחרות, למסות את מי שלא משלם מסים בארץ, לטפל בתעמולת בחירות בדיגיטל, לחייב את הרשתות לתת מענה מהיר ובעברית לבקשות ופניות. אבל מוטב להתמקד ככל האפשר בהסדרה שאיננה כוללת צנזורה על תוכן. אין צורך לתת בידי המדינה כלים כל כך פוגעניים, וצריך לצמצם את היכולת (המוצדקת) להסיר תכנים למקרי קצה בלבד. הנכונות לפגוע בחופש הביטוי צריכה להדאיג דווקא מפני שתמיד נדמה לנו שחופש הביטוי שלנו הוא קדוש, אבל דעות שאיתן אנחנו לא מסכימים – הן ההסתה שאפשר לצנזר.
>>> ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומומחית למשפט וטכנולוגיה