המשבר בין רוסיה לארצות הברית מתקרב לשיאו. על פי המודיעין המפורט שמשחרר הממשל האמריקני, רוסיה משלימה במהירות את היערכותה הצבאית חסרת התקדים בגבולות אוקראינה. מעבר לצבירת הכוחות המסיבית (כמאה אלף חיילים) והיכולות המגוונות (מטוסי קרב מתקדמים בבלארוס, ספינות מלחמה בים השחור, ארטילריה וטילים, כוחות מיוחדים, לוחמה אלקטרונית וסייבר), הרוסים פורסים גם יכולות המעידות על השלמת ההכנות ללחימה, דוגמת יחידות לוגיסטיקה והנדסה קרבית, סיוע אווירי ומערכי רפואת שדה, כולל מנות דם.
משבר רוסיה-אוקראינה - סיקור N12:
- על סף פלישה: ההאשמות של רוסיה - והפאניקה במערב
- ישראל באזהרת מסע לאוקראינה, דיווח: ביידן מאמין שפוטין החליט לפלוש לאוקראינה
- צבא ארה"ב ביטל תרגיל משותף עם צה"ל
- רוסיה פותחת בתרגיל חסר תקדים בבלארוס
- ביידן קרא לאזרחים אמריקנים לעזוב את אוקראינה
- בחסות העננים - רוסיה מזיזה כוחות קרוב יותר לגבול עם אוקראינה
בהתאם, ההערכות בארה"ב ובמערב הן כי פלישה רוסית לאוקראינה אפשרית, ואפילו סבירה, בטווח הזמן המיידי. על רקע זה, הזירה הבינלאומית רחשה בשבוע האחרון פעילות דיפלומטית, ומנהיגי אירופה – מקרון, שולץ וג'ונסון – התרוצצו בין מוסקבה, קייב וושינגטון בניסיון של הרגע האחרון למנוע מלחמה.
היועץ של הנשיא ביידן לביטחון לאומי, ג'ייק סאליבן, אמר אתמול שישנו איום מידי בפלישה רוסית נרחבת לאוקראינה. "אנחנו ממשיכים לראות סימנים להסלמה מצד רוסיה, לרבות הגעה של כוחות נוספים לאזור הגבול". הנשיא ביידן ינסה לעצור הפלישה בשיחה בזמן הקרוב עם הנשיא פוטין – אך האחרון נראה נחוש לתת את ההוראה לצבא הרוסי לנוע מערבה ודרומה.
אם כל המאמצים הדיפלומטיים ייכשלו והנשיא פוטין יחליט על פלישה, עדיין לא ברור באיזה מתווה יבחר. הכוחות שצבר סביב אוקראינה מספקים לו גמישות ומנעד אפשרויות רחב. התרחיש החמור, שבמסגרתו יופעלו הכוחות שנצברו במלואם, תונחת מכה אווירית על מרכזי השלטון, חסימות אלקטרוניות ותקיפות סייבר ישתקו את יכולת השליטה והפיקוד האוקראיני. יבוצע מהלך קרקעי לאיגוף הכוחות האוקראינים במזרח המדינה מול חבל דונבאס והשתלטות מהירה מכיוון בלארוס על הבירה קייב. היעד המיידי - הדחת הממשלה המכהנת ומעצר הצמרת הפוליטית והצבאית.
האמריקנים מזהירים כי בתרחיש כזה יהיו עשרות אלפי הרוגים ופצועים, והוא יגרום משבר הומניטארי ופליטוּת חמור. מצד שני יתכן שרוסיה לא תרצה להחזיק בשטחים נרחבים ולהתמודד עם התקוממות מקומית ולוחמת גרילה, בייחוד בשטח בנוי ("קייבגראד"), ותעדיף מתווה מצומצם יותר, הכולל ירי מסיבי מנגד, תקיפות סייבר נרחבות והשתלטות קרקעית מתוחמת על המחוזות הבדלניים הפרו-רוסיים במזרח אוקראינה, דונייצק ולוגאנסק.
בכל מקרה, ההחלטה היא של איש אחד, הנשיא פוטין, והוא מחזיק את הקלפים קרוב לחזה. יעדיו במשבר "סף הפלישה" שיצר קשורים לנחישותו להוכיח כי רוסיה היא מעצמת-על, שלא ניתן להתעלם ממנה. קהל יעד עיקרי הוא אזרחי רוסיה, שאותם הוא מבקש לאחד סביב הדגל תוך הסטת הקשב מבעיות הפנים המציקות.
מחזיר עטרה ליושנה
פוטין דורש כי אוקראינה לא תצטרף לנאט"ו לעולם; כי הברית לא תתרחב עוד מזרחה לאזורי ההשפעה שמגדירה רוסיה; וכי יוצבו מגבלות על הנשק האסטרטגי של ארצות הברית באירופה. למעשה, דרישת המקסימום של פוטין היא להחזיר את המצב הצבאי באירופה לעידן הסובייטי שלפני 1989, ואין סיכוי שהמערב יקבלה.
אין ספק שפוטין בחר את העיתוי המיטבי עבורו – חולשת ארצות הברית שהודגמה בנסיגה מאפגניסטן, מחירי אנרגיה גבוהים שרק ממשיכים להאמיר על רקע המשבר, רזרבות מט"ח גדולות (מעל חצי טריליון דולר) שיאפשרו לרוסיה להתמודד עם הסנקציות הצפויות, צבא שעבר מודרניזציה ונחישות נדירה להפעילו. כל אלו מחייבים את העולם להתייחס לרוסיה ולדרישותיה. גם אם פוטין ישיג רק חלק מהן - הוא ירשום לעצמו הישג אסטרטגי משמעותי. השאלה היא האם דרישותיו ייענו באופן משכנע מספיק, כזה שיאפשר לו, בראייתו, להכריז "ניצחון" ולרדת מהעץ בלא לממש מהלך כוחני באוקראינה.
לפוטין אינטרס מובהק להשיב עטרה ליושנה ולהמחיש, גם כחלק ממורשתו, כי רוסיה אינה רק "מעצמה אזורית" (כפי שהגדיר אותה בזלזול הנשיא אובמה) אלא קוטב שלישי וחשוב, לצד ארצות הברית וסין, במה שמכונה "התחרות הבין-מעצמתית". בימים האחרונים קיבל פוטין רוח גבית מנשיא סין, שי, בדמות תמיכה מוצהרת בעמדות מוסקבה ושיתוף פעולה רוסי-סיני בתחום הגז, שאמור לפצות על נתח השוק באירופה שרוסיה עלולה לאבד כתוצאה מהחלטה שלה "לסגור את הברז", או מסנקציות שיוטלו עליה.
התמיכה הסינית ברוסיה היא ללא תקדים. במשברי עבר הפגינה סין גישה ביקורתית כלפי רוסיה ונמנעה מתמיכה במהלכיה בגיאורגיה או בסיפוח חצי האי קרים. נראה שהפעם העמיקה הברית האנטי-מערבית כחלק מקריאת תיגר על כללי המשחק של ה"סדר העולמי" בהובלת ארצות הברית. רוסיה וסין מחזקות את אמירתן שהסדר האמריקני שלאחר המלחמה הקרה הסתיים. בנוסף הן מבקשות להוכיח, כי שיטת הממשל המועדפת והלגיטימית היא השיטות הסמכותניות מבית מדרשן, כחלופה למודל הדמוקרטי שמשל בכיפה בשלושת העשורים האחרונים.
פלישה רוסית לאוקראינה, אם תתרחש, תהיה המהלך הצבאי-הקרקעי ההתקפי הגדול ביותר על אדמת אירופה מאז מלחמת העולם השנייה, וצפויה לייצר "רעידת אדמה" במאזן העוצמה, הארכיטקטורה וסדרי העדיפויות ברמה הגלובלית, כמו גם בכלכלה העולמית ובשוק האנרגיה. עליית מחירי הנפט וצניחת שערים בבורסות כבר מרמזת על הצפוי אם המהלומה הרוסית תונחת במלוא העוצמה.
בין הדב הרוסי לעיט האמריקני
הזעזועים ורעשי המשנה אינם צפויים לפסוח על המזרח התיכון, והם יציבו גם בפני ישראל שורת אתגרים, לצד הזדמנויות.
ברמה האסטרטגית, המשבר צפוי לצמצם עוד יותר את הקשב של ארצות הברית לאתגרי המזרח התיכון. זאת, בזמן שוושינגטון ממילא מבקשת להפחית את מעורבותה באזור כדי לפנות לאסיה ולתחרות האסטרטגית עם סין, שאותה היא מגדירה כאיום היסטורי על מעמדה ועל הסדר העולמי.
עם זאת, ארצות הברית היא עדיין הכוח המדיני, הכלכלי והצבאי הדומיננטי במזרח התיכון. יש לה ברית עם ישראל, יחסים אסטרטגיים עם מדינות ערב שלביטחונן היא ערבה, בצל האיום האירני. ארצות הברית מבטיחה את חופש השייט ואת זרימת הנפט במפרץ וממנו לאסיה, יש לה בסיסי ים ואוויר חשובים ונוכחות צבאית נרחבת באזור, והיא ספקית הנשק העיקרית. רישומה של עוצמה זו פחת לאור הסתייגותה הברורה מהפעלת כוחה נוכח התקפות עליה ועל בעלות בריתה.
בנסיבות אלה, פגיעה נוספת בדימוי העוצמה של ארצות הברית במזרח התיכון, קל וחומר הפחתה בנוכחותה ובהשפעתה, הן חדשות רעות לישראל. מציאות כזו צפויה להקרין לשלילה על יציבות האזור, על המאמץ לבלום את התפשטות אירן ובעקיפין על היציבה וההרתעה של ישראל במרחב.
הבעיה האסטרטגית הדחופה ביותר כיום במזרח התיכון היא תוכנית הגרעין של אירן. המשבר באוקראינה עלול לחזק את ידה של טהרן, המבקשת למשוך את המשא ומתן בווינה כדי לחלץ כמה שיותר ויתורים מארצות הברית. בנסיבות של עימות עם ארצות הברית, מוסקבה עלולה לתמוך ביתר שאת בעמדות אירן, שיחסיה עמה מהווים משקל נגד לדומיננטיות האמריקנית באזור. מצד שני, הממשל בוושינגטון, שממילא כבר העניק לאירן שורת הישגים במסגרת המשא ומתן בווינה, עלול להציע ויתורים נוספים במטרה "להחזיר את אירן לקופסה" בכל מחיר ולהתפנות לעימות הבין-מעצמתי, באירופה ובאינדו-פסיפיק.
זירה נוספת שבה עלולה המציאות להשתנות לרעה מבחינת ישראל היא סוריה. זאת, במקרה שרוסיה תבקש להעביר "מסרים" לארצות הברית על חשבון ישראל, באופן שעלול לאיים על חופש הפעולה של צה"ל.
סיכון חשוב נוסף שישראל תידרש לנהל קשור ליחסיה הבילטרליים עם המעצמות. היא ללא ספק תצטרך לתמרן בין ה"דב הרוסי" ל"עיט האמריקני". בצל משבר גלובלי חמור, ארצות הברית צפויה לדרוש מישראל לתמוך באופן ברור בעמדותיה. ישראל תהיה חייבת לתת עדיפות ליחסיה עם בת בריתה הגדולה והיחידה, להתנהל מול ושינגטון בשקיפות מלאה ביחס לקשריה ההכרחיים והמעשיים עם רוסיה (לטובת שימור חופש פעולה לבלימת אירן) ולהיזהר ממראית עין של יחסים "קרובים מדי" עם מוסקבה (ביקורים מתוקשרים, השתתפות בטקסים) שעלולה להיתפס כבעיה בארצות הברית.
מנגד, ייתכן שישראל תוכל בנסיבות מסוימות לחלץ הזדמנויות מהמשבר ולהציע לשתי המעצמות מרחב לגישור על הפערים ביניהן. זאת, על בסיס הפלטפורמה המדינית המשולשת שנבנתה בעבר בין הצדדים בהקשר הסורי, של מפגשים משולשים בישראל בדרג היועצים לביטחון לאומי. ישראל גם יכולה ליטול על עצמה חלק מנטל הביטחון באזור, כמו בתחום המודיעין, הביטחון הימי והמלחמה בדאעש, ובכך להקל על בעלת בריתה הגדולה בעת משבר.
הזדמנות נוספת היא במישור האזורי. על רקע דימוי היחלשות המשענת הביטחונית האמריקנית ועליית תוקפנותה של אירן, מדינות האזור פועלות לצמצום סכסוכים אך גם לנקודות אחיזה ובריתות חדשות - תהליך שמוביל לשינוי הדרגתי בארכיטקטורה האזורית. הדינמיקה הזאת הביאה בין היתר להסכמי הנורמליזציה, לפתרון המשבר בין קטר למדינות המפרץ, להסכמים ולשיחות בין האמירויות לבין אירן, ובאחרונה, לסיום קרע אידאולוגי ואישי של למעלה מעשור בין נשיא טורקיה ארדואן ושליט קטר לשליט האמירויות מוחמד בן-זאיד. הסחת הדעת המעצמתית לאירופה צפויה לחזק מגמה זאת, כשלישראל יש הרבה מה להציע - ברמה הטכנולוגית, הכלכלית והביטחונית, ובעיקר בתחום ההגנה האווירית ובסייבר. על רקע זה ונוכח איומי אירן, נפתח מרחב הזדמנויות להרחבת הקשרים עם שחקנים דומיננטיים באזור, דוגמת סעודיה, האמירויות, בחריין וטורקיה, ולהעמקת וחימום היחסים עם מדינות השלום, מצרים וירדן.
>>> אלוף (במיל') עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן לשעבר, עמית בכיר במרכז בלפר שבאוניברסיטת הרווארד; אל"מ (במיל') אודי אבנטל – מלמד תכנון מדיניות באוניברסיטת רייכמן