1. הניצחון של האופוזיציה - ההפסד של המדינה
כל אזרח סביר שצפה השבוע במליאת הכנסת התבייש. העימותים בין הצדדים כמעט הדרדרו לתגרות ידיים, וחברי כנסת נאלצו להוציא אטמים כדי לשרוד את הדיון. במהלך ההצבעה השתמשה האופוזיציה בכל התרגילים בספר: היא החרימה את ההצבעה, נטשה את הדיון, וצעקה במקהלה "בושה בושה" לעבר בנט משל היה שופט במגרש כדורסל. נותר רק להודות על מזלנו הטוב שהילדים עדיין בבתי הספר או מול הזום ולא צופים בערוץ הכנסת.
האופוזיציה יצאה מהדיון על חוק החשמל מרוצה. היא תפסה שלוש ציפורים במכה אחת - היא הוציאה את בנט משלוותו וסדקה את חזות ראש הממשלה המאופק; העלתה לסדר היום את חוק החשמל שמביך את חברי הכנסת הימנים בממשלה; ובעיקר שידרה שהכנסת לא מתפקדת - אם אנחנו לא נשלוט, אף אחד לא ישלוט. על המהלכים הראשונים מגיע לאופוזיציה מלוא הפרגון - תפקידה להציג סדר יום אלטרנטיבי ולערער את שיווי המשקל של בנט והקואליציה שלו.
אלא שכנסת מתפקדת היא לא אינטרס של צד כזה או אחר - הכנסת היא מוסד של המדינה שיישאר כאן הרבה אחרי שחברי הכנסת מהספסלים האחוריים ישכחו. בשבוע שעבר חשפנו רשת של פרופילים אירנים זרים שפעלה ברשת. אנשי ביטחון ששוחחנו איתם הסבירו שמטרת העל של האירנים היא ליצור מלחמת כל בכל בפוליטיקה הישראלית ולייצר תחושה של אובדן אמון במוסדות. אם נשפוט לפי מה שהלך השבוע בכנסת הם יכולים להיות מרוצים ואפילו מאוד.
2. משחק הכיסאות - והמשחק על זמן
ההתפרצות של בנט במליאה מלמדת עד כמה הוא חושש לחיי ממשלתו, שמהרגע הראשון סבלה ממחלות רקע. בעוד שהשרים משמאל מקבלים מחיאות כפיים מהציבור, השותפים מימין חוטפים ללא הפסקה. בנט ישב שלוש וחצי שעות במליאה בלי להניד עפעף. חוק החשמל לא באמת מסעיר אותו, וגם לגידופים של חברי האופוזיציה כבר התרגל. בנט איבד את שלוותו כשראה את חבריו מימינה מתקשים להתגונן אל מול המתקפות של עשרות חברי אופוזיציה. הוא הבין מצוין שהם היו ונותרו החוליה החלשה בקואליציה שלו, ואם הוא לא יתחיל לחלוק את הנטל הם לא יעמדו בו לאורך זמן. ההתפרצות של בנט מסמלת שינוי קו שבו ינסה ראש הממשלה לספוג בעצמו חלק מהאש בתקווה שזה מה שייתן לחבריו במפלגה עוד אוויר.
אבל זו לא הבעיה היחידה בקואליציה - בכדורסל, כשאחת הקבוצות מובילה, היא עוברת לשחק על זמן. זה אומר שהיא לא תחפש סלים מרהיבים או מהלכים מתוחכמים שעלולים להסתיים באיבוד כדור, היא רק צריכה שהשעון יתקתק עד שהבאזר יישמע. כשנפתלי בנט התיישב על כיסא ראש הממשלה הוא בעיקר ניסה לקנות זמן. ממילא שנתיים הם לא נצח וכל יום שיעבור, כך בנט הניח, ירכך את השרים שיתרווחו בכורסאותיהם. הרי את מחיר ההצטרפות רובם שילמו כבר בכניסה. אלא שהזמן לא בהכרח פעל לטובתו. שורה של נושאים נפיצים נדחו - וכעת, כשהקואליציה נאלצת להידרש אליהם, חבריה כבר חשדנים יותר זה כלפי זה ופחות נכונים לפשרות מבעבר.
האמון החל להיסדק בחוק האזרחות. ראש הממשלה בנט הבטיח לשרי מרצ ולרע"ם שאלפי בקשות לאיחוד משפחות יאושרו אם רק ירימו את ידם בעד החוק. היד הורמה, אבל שקד לא אישרה את הבקשות. כעת, כשהיא שוב זקוקה לקואליציה כדי להעביר את החוק, אף אחד לא מוכן לשמוע. כך היה גם ברפורמה בחקלאות. חברי השדולה החקלאית הבינו מצוין שהמנוף היחיד שלהם על ליברמן ופורר הוא התקציב. כדי להוריד מכסים לא צריך אותם - הסמכות הבלעדית נמצאת בידי השרים. חברי כנסת מהעבודה, כחול לבן, יש עתיד ומרצ קיבלו הבטחה מפורשת שפתיחת השוק לייבוא יעשה רק בתיאום איתם, וקמו בוקר אחד וגילו שהרכבת עם הצווים יצאה מהתחנה, והם נשארו ברציף.
גם במקרה הזה כדאי לבנט להעיף מבט לעבר הכהונה של קודמו. בנימין נתניהו לא בהכרח איבד את השלטון בגלל התפקוד שלו. סקר שנערך בחדשות 12 לאחר החלפתו הראה שרוב הציבור דווקא העניק לו ציונים טובים, בייחוד בגזרה המדינית. נתניהו איבד את השלטון בעיקר כי בכירי המערכת הפוליטית לא האמינו למילה שיוצאת לו מהפה. בנט מבין היטב שאם לא יזכה מחדש באשראי של חברי הקואליציה - הוא עלול לקום בוקר אחד ולגלות שהיא כבר לא ממש מתפקדת.
3. לא רק הציבור עייף - גם השרים
אבל אמון חשוב לא רק למערכות היחסים בתוך הקואליציה, הוא חשוב לא פחות בניהול מגפה. אמר זאת יו"ר "יש עתיד" לפיד בעצמו, כשהצהיר במסיבת עיתונאים בתקופת הסגר שכל שר שיעבור על ההנחיות צריך להתפטר וזאת מאחר שלא ניתן לנהל מגפה בלי אמון ציבורי. בגל הזה החליטה הממשלה להטיל מעט מאד הגבלות. על פניו, אמור להיות פשוט בהרבה לעמוד בהן. אחת ההנחיות הבודדות היא להקפיד על עטיית מסכה בחללים סגורים. בסוף השבוע פרסמנו כי סגן שר החוץ עידן רול בילה במסיבת סילבסטר המונית כשהוא ללא מסכה. תחילה, טענו בסביבתו, הוריד אותה כדי לשתות. כשהבינו שהווידאו מראה אחרת התמקדו בגרסה שלפיה רול לא עבר על ההנחיות. במילים אחרות - בשביל לצאת מהמבוכה הפרטית שלו, רול המשיך לבלבל את הציבור. מנתניהו וליצמן דרשו שרי "יש עתיד" להתפטר על הפרה לכאורה של הכללים, מעניין מה היו אומרים אם גם הם היו מתכחשים בתגובה על ההפרה.
סיפור עידן רול הוא סיפור רחב יותר על עייפות החומר. ראש הממשלה בנט לא הטיל הגבלות על הציבור מכיוון שחשש שזו תהיה גזירה שהציבור לא יעמוד בה. הוא יודע היטב שבתי החולים מתוחים עד הקצה, אבל הוא דואג ממצב אנרכי שבו הממשלה מקבלת החלטות ואיש לא מציית. כרגע, העייפות הציבורית מכתיבה את המדיניות במקום שהממשלה תקבע מה המדיניות הנכונה ותרתום אליה את הציבור. נכון, זה לא קל אחרי יותר משנתיים של מגפה, אבל זה סדר הפעולות הנכון.
הבעיה הגדולה של בנט היא שלא רק הציבור עייף, גם השרים שלו. בנט צועק "אחריי", אבל כשהוא מסתכל לאחור מתברר שהוא לבד. אפשר לספור על כף יד אחת את השרים שפעלו השבוע לעודד התחסנות או שינו את סדר יומם כדי להתמודד עם הגל החדש, וכשהשרים עצמם מסרבים להכיר במציאות החדשה, אי אפשר לצפות מהציבור להתנהגות אחרת.
