משבר אוקראינה הוא הזדמנות לשנות את דפוס היחסים בין ארצות הברית ורוסיה, לחולל שינוי משמעותי במאזן הכוחות העולמי ולאפשר לוושינגטון להתמקד באתגר המרכזי שעומד מולה בזירה הבינלאומית בשנים הבאות. נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן צריך לשאוף לדטנט עם רוסיה ולגייס את ולדימיר פוטין נגד סין.
האמריקנים רואים בסין יריבה צבאית וכלכלית הולכת ומתחזקת, עם דחפים טוטליטריים והתפשטותיים. עדיף לארצות הברית לעמוד מול סין כאשר רוסיה לצידה. לכן, רצוי להסיר מסדר היום את נושא אוקראינה. ניסיון אמריקני להפשרה ביחסים עם רוסיה עדיף על פני עימות בנושא אוקראינה.
האם ביידן יכול להפתיע בדיפלומטיה נועזת בנוסח קיסינג'ר? לניסיון להפריד את רוסיה מסין בתמונת מראה של מסעו של ריצ'רד ניקסון לסין ב-1972 יש היגיון אסטרטגי. ביידן צריך לרכוש את אמונו של פוטין ולהתגבר על הרגשות האנטי-רוסיים והאנטי-פוטיניים במערכת הביטחון ובקונגרס. אם זה יקרה, יתרחש שינוי גדול במאזן הכוחות העולמי שיגביר משמעותית את היכולת האמריקנית להתמודד עם סין.
החיבוק הסיני אינו לרוחה של מוסקבה, ודטנט עם אמריקה עשוי להתקבל בברכה. יתרה מכך, למהלך כזה יש פוטנציאל לשילוב של רוסיה במערב. אחרי הכול, רוסיה היא חלק מהתרבות המערבית במובנים רבים. הספרות הרוסית, המוזיקה והבלט הם נכסי צאן ברזל תרבותיים במערב. כמובן גם המורשת הנוצרית היא קשר טבעי לציוויליזציה המערבית.
המדיניות האמריקנית לאחר קריסת ברית המועצות הייתה כצנינים בעיני מוסקבה. לרוסיה דאז, היה רצון למודרניזציה ולהשתלבות בכלכלה גלובלית, והייתה יכולה להפוך לחלק מהעולם המערבי – או, לפחות, לבעלת ברית. ההזדמנות לכלול את רוסיה בארכיטקטורה הביטחונית המערבית הוחמצה.
ההתרחבות של נאט"ו והאיחוד האירופי מזרחה, שהתעלמה מהרגישויות הרוסיות ההיסטוריות, הגבירו את תפיסת האיום של המנהיגים הרוסים אשר הפסידו במלחמה הקרה. תרגילים צבאיים של נאט"ו המתרבים במדינות הגובלות ברוסיה, מובנים ככל שיהיו, מגבירים את החששות במוסקבה.
להכיר בטריטוריות הרוסיות
הפיתוי לראות את אוקראינה, הקרובה ללב ליבה של רוסיה, משתחררת מהצל הרוסי, והטלת הסנקציות כלכליות לאחר המהלכים של רוסיה בקרים ובאוקראינה, הם טעויות גאופוליטיות אשר הרחיקו את רוסיה. לחץ מערבי על רוסיה הוביל גם להתקרבות רוסית לסין. האיום הדמוגרפי הסיני בסיביר והמאבק על מרכז אסיה נדחקו הצידה כדי ליצור חזית אנטי-אמריקנית.
במסגרת הבנות בין שתי המדינות, ארצות הברית צריכה להכיר בקרים כטריטוריה רוסית, ולהסיר את הסנקציות נגדה. על המערב לקבל את ה"פינלנדיזציה" של אוקראינה כדי להפיג את חששותיה של רוסיה. בתקופת המלחמה הקרה אפשרה מוסקבה לפינלנד לקיים דמוקרטיה כל עוד קבלה על עצמה מגבלות בתחום הביטחוני.
האם רוסיה תתגבר על חשדנותה ותסיים את השותפות עם סין? האם מוסקבה תוותר על יחסיה עם אירן כדי להפוך לבת ברית של ארצות הברית במאבק נגד תפוצה גרעינית והאיסלאם הקיצוני? האם פוטין ייקח הימור היסטורי ויישר קו עם המערב, כפי שעשה פיוטר הגדול?
בכל מקרה, שינוי במדיניות כלפי רוסיה ראוי להישקל ברצינות. אם אמריקה מעוניינת לשמור על הדומיננטיות שלה בעולם, זה יהיה תלוי גם ביכולת שלה לגייס חברים ותיקים ואויבים לשעבר כאחד.
>>> פרופ' אפרים ענבר הוא נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS)