טור הדעה שכתבתי לפני כשבועיים בדבר קריסת הקונספציה של משרד הבריאות בטיפול בקורונה זכה לצפיות רבות, ולהפתעתי גרר תגובות חיוביות רבות מאוד. זאת בניגוד לטורים פרי עטי עם מסרים דומים בתחילת המשבר, שגררו לרוב תגובות שליליות ומשמיצות. כולי תקווה שמדובר ברוח חדשה ומהפך חשיבתי בקרב הציבור.
אז מה ראוי לעשות עכשיו?
ראשית, יש להחזיר את אמון האזרחים במערכת הבריאות. כדי לעשות זאת יש להחליף לאלתר את קובעי המדיניות במשרד הבריאות ואת היועצים לממשלה. את כולם, עד אחרון האחראים לקונספציה - כולל צט"מ וכולל צוות בכיר. הציבור מבין שהמלצות הצוות המקצועי כרגע מתקבלות בניגוד עניינים כדי לכסות על שגיאות של קונספציה שכשלה כישלון מהדהד. הציבור גם מבין שהוגי הקונספציה לא בקלות יודו בטעויותיהם, אלא ימשיכו אותן ביתר שאת. ההמשך הזה ילווה בהחלטות נמהרות, גחמתיות, וחסרות היגיון ועקביות – בדיוק כפי שאנו חוזים כעת.
בשבוע האחרון פניתי לפרופ' מרטין קולדורף, פרופ' סונטרה גופטה, ופרופ' ג'יי בטצ'ריה, שלושה מומחים בינלאומיים מהרווארד, אוקספורד וסטנפורד, אשר חיברו את הצהרת בארינגטון. שלושתם ייעצו למושל פלורידה כיצד לנהל את החיים במדינתו, ושלושתם הביעו הסכמתם לייעץ לממשלת ישראל לכשייתבקשו. לא אלמן ישראל, וגם בעלי מקצוע מקומיים יהיו מוכנים להחליף את הנהגת משרד הבריאות.
הצוות החדש יידרש לפעול בשקיפות מירבית. אין הרי שום צורך להסתיר מידע מנגיף, ולכן כל ההסתרה כזאת אינה ראויה כלל. הסתרה כזאת מעידה רק על כשלים ו\או שחיתויות. ולכן יש צורך בחשיפת ה-כ-ל – פרוטוקולים של כלל הדיונים בעניין המשבר, הסכמים עם חברות התרופות וכיוצא בזה.
הצוות החדש, יחד עם המומחים הבינלאומיים, יבחן מחדש את כלל הסיכונים ואת הפעולות הנדרשות להתמודד איתם. לגבי כל פעולה תיבחן היקף תועלתה הכללית לציבור לעומת המחיר הרפואי שלה, המחיר הכלכלי שלה למשק, המחיר החברתי שלה, והפגיעה שלה בדמוקרטיה ובזכויות האדם.
כצעד ראשון ייבחן מחדש הסיכון מהאומיקרון לאור הנתונים שהצטברו עד כה. תילקח בחשבון היקף הפגיעה הכוללת של נגיף הקורונה: במשך שנתיים, מתוך אוכלוסייה עולמית של כ-8 מיליארד איש, דווח על כ-5.5 מיליון מקרי מוות של קורונה. כלומר, מקרה מוות אחד על כל 3,000 אנשים מהאוכלוסיה לשנה. הערכות גסות הן שעשרות אחוזים מהמתים המדווחים הם לא כתוצאה ישירה מקורונה אלא עם קורונה. עודף הדיווח הזה מפצה על תת-דיווח מארצות שבהן אולי יש מערכת ניטור פחות מפותחת. לשם השוואה, בכל שנה מתים כתוצאה מעישון סיגריות כ-8000 מתוך כ-9.5 מיליון ישראלים, זאת על פי נתוני משרד הבריאות. בקירוב מקרה מוות אחד על כל 1,200 איש מהאוכלוסייה. כלומר, עישון מסוכן יותר מפי שניים וחצי מקורונה, והחולים כתוצאה מעישון ממלאים את המחלקות האונקולוגיות – ולא נעשה כמעט דבר בעניין.
כעת, לפי תצפיות רבות, הסיכון מהאומיקרון אפילו נמוך יותר. לכן יש לשקול האם ראוי להמשיך בצעדים הרסניים להילחם בנגיף כזה. תועלות הצעדים כמו מגבלות התקהלות, חובת מסיכות, קטיעת שרשראות, מיגון מוגזם של צוות בית חולים, מדיניות בידודים משבשת שגרה, הגבלות בתי עסק, השבתות לימודים וכיוצא בזה – תישקלנה לעומת הפגיעה הכלכלית, חברתית ודמוקרטית שהן גורמות. מחקרים רבים מראים שתועלתם נמוכה אם בכלל, והתצפיות עצמן מראות שהפעולות הללו עקרות. בכל מקום שמשתמשים בהם – יש התפרצויות בלתי נשלטות, וגם במקומות שלא משתמשים באמצעים אלה – הגל עולה ויורד ללא קשר. לכן, די ברור שיש להפסיק את כל הפעולות הללו לאלתר. ראוי להמליץ לאנשים בקבוצות סיכון לצמצם מגעים עם האוכלוסייה, בזמן שאשפוזי חולים בקורונה עולים, בדיוק כפי שראוי להמליץ על כך בזמן מחלות החורף האחרות.
בנוסף, יש לבחון את התו הירוק ויעילותו. כבר עתה ברור כמעט לכל שהוא חסר ערך אפידמיולוגי – וברור גם לכל שהוא מלווה בפגיעה כלכלית, חברתית ודמוקרטית – ולכן דינו להתבטל לאלתר. גם מצב החירום ייבחן. לאור האמור לעיל, ברור שאין מצב חירום, וברור שמצב חירום שמתמשך שנתיים אינו סביר בעליל. הוא פוגע אנושות בכלכלה, בחברה, ובדמוקרטיה.
חיסוני הקורונה ותרופות לקורונה עברו תהליכי בזק של אישור ובחינות בטיחות. לכן, כדי לבדוק את יעילותם ובטיחותם לאחר שיווקם, ולהגביר את אמון הציבור, יש להעמיד לאלתר מערכת לאומית לדיווח על תופעות לוואי, ולהנגיש לציבור את המידע המדווח בשקיפות וללא הסתרות. כך גם יש לדווח על יעילות החיסון במניעת הדבקה, ובמניעת מחלה קשה – תוך עדכון מתמיד ושקוף של הציבור. במקביל לפעולות אלה, יש להנגיש חיסונים ותרופות אלה - בדיוק כמו הנגשת חיסוני שפעת - ללא כפייה והדרה.
בכספים שייחסכו כתוצאה מצמצום הנזק למשק, יש לחזק את מערכת הבריאות. לשקול בניית בתי חולים נוספים, בתי הספר לרפואה וסיעוד נוספים להכשרת צוותים ולתחזוק המערכת בפעילות שוטפת ובגלי תחלואה עתידיים מקורונה או מגורמים אחרים.
>>> אודי קימרון, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב