בחודשים האחרונים התחדש שיח ער על בעיית יוקר המחיה בישראל, ועל השאלה כיצד נלחמים בו בשנת 2022. כדאי להתמקד בהקשר זה בשתי סוגיות: הצעדים שהממשלה ביצעה לאחרונה להקטנת החסמים ליבוא והמתח שזה יוצר מול החקלאים והיצרנים המקומיים. הסוגיה השנייה נוגעת לכוח שיש לצרכנים לרסן עליות מחירים באמצעות חרם צרכנים.
סיקור N12:
- ח"כים בקואליציה: לא נגיע להצבעות אם ייחתם הצו ליבוא פירות וירקות
- למה מחירי התותים בישראל כל כך גבוהים?
- סיכום כלכלי של 2021: מהפקקים ועד הדיור
- שנה חדשה מתחילה, המחירים מזנקים: כמה יעלה סל מזון בסיסי?
אכן, בחודשים האחרונים אנו עדים למהלכים חסרי תקדים של הממשלה והמחוקקים לעידוד היבוא. כך, למשל, ישנה כוונה לבטל מכסים על מוצרים חקלאיים, כמו פירות וירקות מסוגים שונים. מדובר במהלך מבורך, החקלאים בישראל היו מחוסנים כמעט לחלוטין מתחרות מחו"ל ויבוא. למרות ש"חיסונים" בעת הנוכחית הם בעלי קונוטציה חיובית בגלל מגפת הקורונה, לא רצוי "לחסן" שוק שלם מתחרות. חיסון כזה מלבה את בעיית יוקר המחיה משום שהוא גורם לכל המוצרים החקלאיים להיות יקרים יותר.
לעיתים קרובות החקלאים מצדיקים את ההתנגדות שלהם להורדת חסמי יבוא בטענה שרשתות השיווק מוכרות את התוצרת החקלאית במחיר גבוה משמעותית מהמחיר שהן משלמות לחקלאים. כמובן, נכון להקפיד גם שהתחרות בין רשתות השיווק לבין עצמן תהיה כמה שיותר עזה, לשם כך בדיוק נועדו חוק התחרות וחוק המזון. עם זאת, בכך אין כדי להצדיק אי-תחרות בחוליה של החקלאים.
יוקר המחיה מושפע מכל החוליות בשרשרת האספקה. אם אין תחרות בחוליית החקלאים, המחיר לצרכן יעלה. גם מוצדק, מהצד השני, לעזור לחקלאים במענקים ישירים מהמדינה משום שקיומה של חקלאות מקומית היא חשובה. כך נוהגות מדינות מערביות רבות: מצד אחד הן מעודדות תחרות בחקלאות, מצד שני הן מעבירות מענקים ישירים לחקלאים כדי לעזור להם. זוהי המדיניות הנכונה, משום שהיא עוזרת לחקלאים אבל לא במחיר של ליבוי בעיית יוקר המחיה. המשטר הקודם, לפני הרפורמה המוצעת, עזר לחקלאים על הגב של הצרכנים באופן שהגביר את יוקר המחיה. את המקורות למענקים שמשלמים לחקלאים אפשר לממן ממסים שנגבים בצורה חכמה, שלא פוגעת בשכבות החלשות ולא גורמת לעיוותים מיותרים. מאידך, כאשר עוזרים לחקלאים על ידי חיסון שלהם מתחרות, כלל הצרכנים, כולל השכבות החלשות, משלמים על כך.
מסיבות דומות, מבורכים הצעדים של הממשלה בהקטנת חסמים אחרים ליבוא, כמו תקינה מיותרת. אם מוצרים מיובאים צריכים לעמוד בתקן ישראלי מיוחד, למרות שהם כבר עומדים בתקן אירופי, הדבר מקשה שלא לצורך על היבוא, מחזק את כוחם של היצרנים המקומיים ופוגע בצרכנים. על כן, מהלך שמקל על היבוא ומסתפק בעמידה בתקן האירופי עוזר לנו להילחם ביוקר המחיה.
טבעי שהיצרנים המקומיים מנסים להילחם במהלכים אלה של הממשלה ולכרסם בהם. לעיתים קרובות היצרנים המקומיים מנסים להזהיר שאי-עמידה בתקן ישראלי מיוחד גורמת לסיכונים. הכיצד? האם התקן האירופי מתעלם מסיכונים אלה? האם מוצר שאין שום בעיה למכור באירופה, והוא לא נחשב שם מסוכן, פתאום הופך למסוכן בישראל? על כן כל הצלחה של יצרנים מקומיים לשכנע את הרגולטורים והשרים בישראל להחריג את המוצר שלהם מהרפורמה, ולדרוש תקן ישראלי מיוחד, שמקשה על היבוא, מייקר את המוצר ומחריף את בעיית יוקר המחיה לציבור.
הצלע השלישית של אותו משולש שבו פועלות החברות והממשלה היא צלע הצרכנים: לצרכנים יש כוח משמעותי אם הם מתארגנים. כך, למשל, חרם הקוטג', שהיה יריית הפתיחה של המחאה החברתית של קיץ 2011, גרם להורדת מחיר הקוטג' בעשרות אחוזים: הורדת מחירים שהחזיקה מעמד עד עצם היום זה.
על כן, למרות שהממשלה, הרגולטורים השונים, ובפרט רשות התחרות, חייבים לעמוד על המשמר ולהיות פרו- אקטיביים במלחמה ביוקר המחיה. אסור לצרכנים לשכוח שיש בידם את היכולת הזו לרסן את כוח השוק של הפירמות החזקות במשק. בארצות הברית, למשל, חרם צרכנים עשוי להיות אסור בעצמו מכוח דיני ההגבלים העסקיים. לא כך בישראל. בישראל מותר, ואפילו רצוי, שצרכנים הרוכשים את המוצר למשק הבית שלהם יתארגנו זה עם זה ויחרימו מוצר שנראה להם יקר מדי. זהו כוח אדיר, שאסור לצרכנים לשכוח שיש להם אותו.
>>> דיויד גילה שימש בעבר כממונה על ההגבלים העסקיים, פרופסור בפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן באוניברסיטת תל אביב