"אני חושב את דבר קיומה של הכנסת שלנו כאחד הנסים הגדולים והמקוריים לאחר התחדשות השפה העברית, בתוך הנסים והנפלאות שהתרחשו בתהליכי הגשמת הציונות והקמתה מחדש של עצמאות ישראל בארץ הנביאים, בארץ החלוציות הבונה והמגינה".
במילים אלה פתח היו"ר הראשון של כנסת ישראל, יוסף שפרינצק, את נאומו במלאת לכנסת עשור שנים. אכן, מדינת ישראל היא נס, והכנסת היא אחד הביטויים המרכזיים להתחדשות הלאומית שלנו. בכל שנה, נקבע יותר ט"ו בשבט כיום חגה של הכנסת. ב-1953 הבהיר שפרינצק את הקשר הסימבולי בין ראש השנה לאילנות, ט"ו בשבט, לבין יום הולדתה של הכנסת:
"חג הכנסת חל בראש-השנה לאילנות. בנעילת האספה המכוננת הרגשתי את הצורך להגיד כי 'בפקודת הדורות שחלפו ולמען הדורות שיבואו נטענו היום את האילן הנאה — אילן עצמאות ישראל. שומה על האספה המכוננת לטפח את העץ הזה ולדאוג לכך שיגדל ויישא פרי ובצילו ישכון העם לבטח — ישכנו לבטח כל תושבי מדינת-ישראל'".
הרבה עצים נטעו, פרחו, לבלבו, נשאו פרי. כנסת ישראל, לפחות למראית עין, בסכנה.
אין להכחיש זאת. חלק ניכר מחברי הכנסת עושים לילות כימים לטובת הציבור. הם קשובים לפניות ציבור, מסיירים ברחבי הארץ לאורכה ולרוחבה; שוקדים על הצעות חוק שיש בכוחן לשפר את חיינו; אצים – רצים מוועדה לוועדה; משתדלים לעשות טוב. חלק ניכר מחברי הכנסת רואים עצמם שליחים לעמם, מרגישים את כובד המשא, את האחריות הגדולה לייצג את האזרחים בפרלמנט.
כנסת ישראל נועדה לא רק לחקיקה, הפרלמנט נועד להיות משכן לדיון, בירור וליבון של השאלות המרכזיות העומדות על סדר יומנו. דיונים הכוללים ויכוחים נוקבים היורדים לשורשם של הרעיונות הם סם החיים של הכנסת. אינני מצפה מהכנסת להיות מקום מנומנם, חסר חיים. כשמתווכחים על מהות החיים – אפשר וראוי ומותר להרים את הקול. סערת הנפש מוכיחה שהדברים יוצאים מן הלב.
אף על פי כן, התמונה הכללית קשה, כואבת, רעה. הדימוי הציבורי של הכנסת בשפל. אחת לזמן, אני פוגש ח"כים מכל סיעות הבית. כל אחד ואחת מהן אומר לי: "ככה, אף פעם לא היה". הם אומרים זאת כבר ארבע – חמש כנסות.
לא. גם בכנסות הקודמות היו ויכוחים נוקבים. היו רגעים סוערים. היו שעות של שפל וחרפה. ובכל זאת: משהו בסגנון, בממלכתיות, בשפה הנמוכה והרדודה, בעולם הדימויים הדל והעני; משהו ביחס של כולם לברי הפלוגתא שלהם – התקלקל.
אל תאשימו צד אחד. כל אחד תורם את חלקו, מי גדול יותר מי קטן יותר לשפלותו של הבית הגדול. לכולם נוח להאשים את הצד שמנגד. לראות בדברים שלהם 'אמת מסיני' ובדברי הצד שכנגד שקר רדוד. אבל המשימה שעומדת לפתחכם גדולה מכם: אתם חייבים לעצור את ההתדרדרות.
אפשר לחלוק, בסטייל, בקלאסה. אני מתגעגע לוויכוחים הנוקבים בין דוד בן גוריון למנחם בגין. הם היו מרים, קשים וכואבים. בואו לא נתייפייף. מחד, תהום היתה פעורה בניהם. מאידך, שניהם הקפידו שלא ליפול לתוכה. היה הם הדר, וסגנון ובעיקר – תוכן, מהות.
חברי וחברות הכנסת, אתם עושים עבודת קודש, אינני כופר במידת המחויבות שלכם לציבור. אני מעריך את עבודתכם. אבל אתם כורים לעצמכם בור שלא בטוח שכולנו נצליח לצאת ממנו. הורידו את הטון, שנו את תרבות הדיון, תתעסקו ברעיונות ולא בהשמצות, העמיקו בפתרונות ולא במחלוקות, הציעו פשרה ולא מלחמה.
לפעמים – בשביל שתי דקות של תהילה מדומה, אתם תורמים לחורבנה של החברה.
וכמה מילים 'עלינו', הציבור הרחב. אנחנו חובטים בכנסת, מזלזלים בה, אבל בה בעת אנחנו נהנים לצפות בזירת מלחמת השוורים. מזכים ח"כים המתבטאים בגסות רוח בלייקים לאלפים, נהנים שהם 'הכניסו' ליריביהם.
האם אנחנו יודעים להעריך פעולה ראויה של ח"כ? האם אנחנו מפרסמים את אלה שהשיבו לפניה של אזרח באמצע הלילה? האם אנחנו מעריכים את אלה שנואמים בנימוס, מביעים רעיונות מעוררי השראה? גם אנחנו חלק מהבעיה.
יום הולדת עצוב לך, כנסת יקרה.
>>> הכותב הוא שר החינוך לשעבר, כיום נשיא תנועת "פנימה"