לפעמים מדינות נקלעות למתח בין ערכים לאינטרסים. לכאורה, המשבר הגלובלי בין רוסיה למערב קלע את ישראל לדילמה בין הצורך לשמר את האינטרסים מול מוסקבה לבין החובה הערכית להתייצב לצד העולם המערבי-דמוקרטי, המתאחד נגד התוקפנות ורמיסת הנורמות הבינלאומיות על ידי הנשיא פוטין.
סיקור N12:
- היום השישי לפלישה הרוסית לאוקראינה | כל העדכונים
- בית הדין הבינלאומי בהאג הודיע על פתיחת חקירה נגד רוסיה
- אזרחי רוסיה בפאניקה: החסכונות נחתכים, הסנקציות לוחצות
- החיבוק של האם והבת שנמלטו לפולין: תמונות המלחמה
- במחבוא, תחת סכנה: החיים החדשים של נשיא אוקראינה זלנסקי
מבחינה ערכית ומוסרית, אין ספק באיזה צד ישראל צריכה להיות. מקומה הטבעי הוא עם המערב וארצות הברית, כמדינה שמתפארת באופייה הדמוקרטי התוסס ובעליונות שלטון החוק, זכויות האדם ועיתונות חופשית. גם בראיית האינטרסים שלה - ישראל חייבת להמשיך ולעמוד לצד בעלת בירתה העיקרית, ולפעמים היחידה – ארצות הברית של אמריקה.
אז למה ישראל מהססת? משיקולים אסטרטגיים-ביטחוניים, שבראשם הצורך להבטיח את חופש הפעולה בסוריה. זאת, כדי למנוע מאירן לבנות בשטחה "מכונת מלחמה" כפי שהקימה בלבנון, ולהשתמש בה כתווך להעביר מערכות נשק וציוד לחיזבאללה, במיוחד יכולות תקיפה מדויקות. מדובר בצורך אסטרטגי חיוני לביטחונה של ישראל שאין להקל בו ראש. עם זאת, בחינת עומק של מאזן האינטרסים הכולל מגלה שסוגיית חופש הפעולה בסוריה מתגמדת אל מול אינטרסים אסטרטגיים כבדים בהרבה.
בראש אלה עומדים "היחסים המיוחדים" עם ארצות הברית. כאשר הנשיא ביידן ניצב בפני המבחן הגדול ביותר של המערב בעשורים האחרונים ומנסה למנוע עימות גלובלי מסלים, בעל ממדים גרעיניים ופוטנציאל הידרדרות למלחמת עולם, ישראל חייבת להתמקד בעיקר ולהתייצב לצד ארצות הברית.
רוסיה - יותר יריבה מידידה
חשוב לזכור שישראל זכתה במשך עשרות שנים לתמיכה מדינית, כלכלית וטכנולוגית בהיבטים חיוניים ביותר לביטחונה הלאומי: גיבוי מדיני, שבלעדיו היא עלולה להיקלע לבידוד בינלאומי; ערבויות וסיוע בבניין כוח להתמודדות עם איומים כבדים על ביטחונה, הבטחת יתרונה הצבאי האיכותי (QME) ועוד.
ארצות הברית משמרת את עליונותנו הצבאית, שהיא נכס אסטרטגי ראשון במעלה המבטיח יציבות אזורית. עוצמתה ויתרונה האיכותי של ישראל במרחב, לצד הברית האיתנה עם ארצות הברית, מחזקים את דימוי ההרתעה שלה בסביבה עוינת, ושימורם במשך שנים הוא שהנחיל בהדרגה למדינות ערב את ההכרה כי היא "כאן להישאר". הכרה זו היוותה מרכיב מרכזי בהחלטתן לכונן עמה קשרים ולחתור לשלום.
דוגמה אקטואלית לאפשרות פגיעה במוכנותנו הצבאית היא "חבילת" הסיוע הנוסף לישראל, בהיקף של מיליארד דולר, לטובת השלמת מלאי המיירטים של "כיפת ברזל" לאחר מבצע 'שומר חומות'. אישור החבילה, שמתעכב ממילא, נמצא על סדר היום של הסנאט האמריקני, ועלול לרדת ממנו במקרה שמדיניות ישראל במשבר באוקראינה תעורר ביקורות נגדה בקונגרס.
אינטרס אסטרטגי חיוני נוסף של ישראל הוא מעמדה הבינלאומי החיובי. אחד מנכסיה המרכזיים בהקשר זה, בוושינגטון ובבירות החשובות באירופה, הוא דימויה כ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". מדיניות מהוססת במשבר באוקראינה עלולה לסדוק את הדימוי הזה ולהקרין לשלילה על יחסי החוץ של ישראל.
מול שיקולים כבדי משקל אלה ניצבת יכולת ההשפעה של רוסיה על חופש הפעולה בסוריה. עצם החשש ממהלכים מאתגרים מצד רוסיה ממחיש כי היא אינה בת ברית של ישראל. להפך, רוסיה היא יותר יריבה מידידה.
ברמה האסטרטגית, רוסיה מבקשת להחזיר עטרה ליושנה ולהתבסס במזרח התיכון, אחרי שנדחקה מהאזור באמצע שנות ה-70. זאת, תוך קיזוז הדומיננטיות האמריקנית במרחב שהיא אינטרס ישראלי מובנה. על רקע זה, ניתן להבין את יחסיה ותמיכתה העקרונית של רוסיה באירן ובעמדותיה, כולל בסבבי המשא ומתן בסוגיית הגרעין בעשורים האחרונים.
רוסיה מוכרת מערכות נשק מתקדמות ביותר לאויביה של ישראל באזור דוגמת טילי 'קורנט' נגד טנקים, טילי חוף-ים אסטרטגיים, מערכות הגנה אווירית משוכללות מסוג 400-S, מטוסי 'סוחוי' ועוד. פיקוח רוסי לקוי על משתמשי הקצה והתעלמות מצד מוסקבה אפשרו לחלק מהמערכות הללו (הדוגמה המוכרת ביותר היא ה'קורנטים') '"לזלוג" לארגוני טרור דוגמת חיזבאללה וחמאס, שעשו בהם שימוש קטלני נגד ישראל.
במערכת הבינלאומית הצבעות רוסיה במועצת הביטחון לעולם תמכו בהצעות החלטה אנטי ישראליות שהוגשו על ידי אויבי ישראל.
גם לרוסים יש אינטרסים
ובאשר לאיום על חופש הפעולה? רוסיה אמנם לא מונעת מישראל לפעול נגד הנוכחות הצבאית של אירן בסוריה, גם אם עצם נוכחותה מטילה מגבלות מסוימות. עם זאת, באותה נשימה רוסיה מאפשרת לאירן ולשלוחיה לשנע למדינה יכולות צבאיות בהיקפים נרחבים ולהתבסס, כולל באזורים סמוכים לישראל. מדובר ב'מודוס אופרנדי' מוכר של רוסיה - לשתף פעולה עם צדדים יריבים כדי לייצר מול שניהם מנופי השפעה ולבסס מעמד מעצמתי.
התייצבות ברורה של ישראל במחנה המערבי במשבר באוקראינה לא תוביל בהכרח לפגיעה מיידית בחופש הפעולה בסוריה. ראשית, הרוסים "עסוקים" במלחמה באוקראינה ובעימות גלובלי. שנית, על רקע תחרות עם אירן על משאבים והשפעה בסוריה, לרוסיה אינטרס עמוק כי אירן לא תתחזק מדי במדינה. לבסוף, הרוסים "יחשבו פעמיים" אם לאיים על מטוסים ישראליים ולהסתכן בפעולות התגוננות של הטייסים הישראליים, שינטרלו את המערכות הרוסיות.
בשורה התחתונה, אין סתירה בין הערכים של ישראל לבין האינטרסים שלה. התנאים סביב חופש הפעולה בסוריה מאפשרים לישראל לנהל סיכונים מחושבים, ובכל מקרה הסוגיה אינה שקולה לאינטרסים הכבדים המחייבים אותה להישאר בת ברית נאמנה של ארצות הברית, ולשמר את מעמדה הבינלאומי במחנה המערבי-דמוקרטי.
בנסיבות אלה, על ישראל להשמיע את קולה באופן חד וברור ולהיחלץ למדיניות המתייצבת במוצהר לצד המערב וארצות הברית, להצטרף ואף לששבן החלטות גינוי בארגונים בינלאומיים, ולהוקיע תוקפנות ופלישה ללא התגרות, תוך הבעת תקווה לפתרון סכסוכים באמצעים מדיניים.
>>> אלוף (במיל') עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן לשעבר, עמית בכיר במרכז בלפר שבאוניברסיטת הרווארד; אל"מ (במיל') אודי אבנטל – מלמד תכנון מדיניות באוניברסיטת רייכמן