אירועי עשרת הימים האחרונים מבשרים על שינוי מיידי ואפילו דרמטי באופי האתגר שעומד בפני מדינת ישראל. גם לאורך כל השנים האחרונות התרחשו פיגועים, לעיתים קרובות אפילו במספרים גדולים יותר, אבל לשלושת הפיגועים האחרונים יש מאפיינים שונים: הם קטלניים הרבה יותר (בעקבות שימוש בנשק חם בידיים של מחבלים מיומנים), הגיאוגרפיה השתנתה (כבר לא מדובר רק במזרח-ירושלים, אלא פיגועים בערים בתוך תחומי הקו הירוק) ובעיקר יעדי הפיגועים שהשתנו גם הם (לא עוד כוחות ביטחון כי אם אזרחים): כל אלה מעידים שאנחנו נמצאים, אולי, בפתחו של אירוע אחר לגמרי.
אנחנו מחפשים רציונל לתזמון, אבל ספק אם נמצא אותו. לא מדובר כאן במתקפה מתוזמרת שנהגתה בחדרי חדרים, במתקפת טרור שיצאה מתוך תא רדום שהתעורר - אלא למרבה הצער במקריות קטלנית ובעיקר בחקיינות. ספק גדול אם המחבל מיעבד, איש פתח שהתקרב לג'יהאד האיסלאמי, הכיר את מחבלי דאעש הישראלים מהנגב ומאום אל-פאחם. הוא גם לא תיאם איתם דבר וחצי דבר, אלא ששלושתם יונקים מאותה השנאה – מחזיקים בתפיסות אנטישמיות, בסנטימנטים לאומניים פלסטיניים ובאמונה שהרצח הזה יקנה להם מקום בגן עדן.
וכאמור, מילת המפתח היא חקיינות. זו נולדת מן האופן שבו הפיגועים הללו מהודהדים בצד השני – מבצעיהם נתפסים כגיבורים, הרשתות החברתיות מהללות, חמאס משבח ובני המשפחות זוכים להכרה ולכבוד. בתנאים כאלה, נולדת אווירה שמעודדת אחרים לבצע פיגועים.
הפעם, בניגוד לימי האינתיפאדה השנייה, לא צריך תשתיות אירגוניות ענפות. אין מעבדות נפץ או אלפי מתנדבים שממתינים לתורם לעטות חגורת נפץ ולהתפוצץ. כל שצריך הוא נשק, וכאלה יש בכמויות חסרות תקדים בשטחים. "בשטחים יש עדיין יותר אבנים מנשקים, אבל גם זה עלול להשתנות בקרוב", אמר לי לאחרונה בכיר במערכת הביטחון.
ועדיין – זו לא האינתיפאדה השנייה. בניגוד לימים השחורים ההם, הפעם יש רשות פלסטינית עם יותר מ-40 אלף מחזיקים בנשק שלוחמים בטרור. הם עוצרים אנשי חמאס כמעט מדי לילה, הם מכניסים לכלא פעילי ג'יהאד איסלאמי ולעיתים קרובות עוצרים מפגינים מלהגיע ולהתעמת עם צה"ל. נשיאם, אבו מאזן, גינה את הפיגוע - בניגוד לקודמו, ערפאת, שעודד פיגועים מן הסוג הזה.
החברה הפלסטינית עדיין פצועה מהאינתיפאדה השנייה. אז, בשלב מסוים, 70% תמכו בפיגועי התאבדות, היום המספרים צונחים דרמטית. יותר מ-150 אלף פלסטינים נכנסים לכאן מדי יום, עובדים כאן, מתפרנסים, ושבים הביתה. פלסטינים רבים התקשרו אליי בימים האחרונים והביעו חשש שאנו חוזרים לימי הטרור השחורים. הם כעסו על המחבלים והביעו תקווה שזה לא יתפתח לגל של אלימות. כדאי ביום קשה שכזה לזכור שלהילחם בטרור ביד קשה זו חובה, אבל לפגוע במרקם העדין והשברירי שנולד בשנים האחרונות בין 2 חלקי הקו הירוק – זה כבר יהיה קשה הרבה יותר לשקם.