איילת שקד נעלבה. לא רק נעלבה, התכווצה. לא רק התכווצה, הייתה צריכה לגייס נשימות. לו הייתה מאפשרת פייסבוק להצמיד שיר לפוסטים המרגשים של איילת שקד, המספרים בהתרגשות על בעיות התכווצות ונשימות חנוקות בעקבות נאומי לפיד והורוביץ, הרי שאין מתאים היה להשמיע את הביצוע המרטיט של נינט ל"ים של דמעות". ים של דמעות זכוכית בשתי עיניה של שקד.
ההתכווצויות והנשימות שגייסה איילת שקד כדי להתמודד עם האמירה המדויקת של יאיר לפיד על יורשיו של יגאל עמיר היושבים במליאה, לא נדרשו לה כשסירבה להכניס לארץ חבורת נערות אפגניות שצפויות לעינויים או מוות בארצן. התכווצויות ונשימות דחוקות גם לא עלו בקירבה כשאיחלה לחשודים בטרור יהודי להיות חזקים מול רשויות החוק עליהם הייתה מופקדת.
רק לפני חודש ישבה שקד באולפני הטלוויזיה ובחיוך זחוח הטיפה למשפחות מתוחות, מכווצות וחסרות נשימה ללמוד להכיל את מתיהן. זו הייתה שעתה האפלה השנייה לאחר שהתנדבה להיות פרזנטורית לבושם המצחין "פשיזם", והתיזה על עצמה מהבושם מול המצלמה, בזקיפות קומה ובנשימה סדורה. כל אלו לא כיווצו את בטנה ולא עירערו את נשימתה של הנפש הרכה והרגישה ממשרד הפנים.
ובכן, לכל המודאגים, ניתן לבשר שאין צורך במשלוח מברקים ואיחולי החלמה. איילת לא באמת מכווצת, מדד הסטורציה שלה תקין והיא שואפת מלוא חופן חמצן מועשר מהחיכוך ההולך ומתגבר עם חבריה לקואליציה, מערעור היציבות השלטונית של שותפה עד לא מכבר, ראש הממשלה נפתלי בנט.
אם יש סיבה ממשית להתכווצויות ולנשימות לא סדירות אצל איילת שקד, הרי שהן נובעות מהמאמץ העצום שהיא משקיעה בהוצאתו לפועל של פרויקט המטרו הפוליטי, שאת רעשי קדיחותיו והאבק שהוא מפזר לחלל האוויר ניתן לראות ולהריח מכל פינה ביקום הפוליטי. המטרו הפוליטי של שקד יצא לדרך כשנקודת המוצא שלו נמצאת ברחוב קפלן 2 בירושלים, ונקודת היציאה צפויה להיות בטבורו של מרכז הליכוד.
ההבדל בין בנט לשקד הולך ומתחדד
בשבועות האחרונים חופרת שקד מנהרה פוליטית בקצב הולך וגובר, כאילו מנסה להקדים את לוח הזמנים שתיכננה שקד להישרדות הממשלה, אותה ממשלה שמלכתחילה עשתה כל מאמץ למנוע את הקמתה.
רצף העימותים האחרונים לא מותיר מקום לספק באשר לכוונותיה של שקד: עימות עם שר החוץ לפיד, הכרזות על סיכול משא ומתן מדיני, עימות הנוגע לחוקי האזרחות וההגירה, שיתוף פעולה עם ח"כ שמחה רוטמן שסוכל, עימות על הסדרת היישובים בנגב, עימות עם שר המשפטים סער על החוק המונע הרכבת ממשלה ממי שהוגש נגדו כתב אישום, עימות עם חברי הכנסת של רע"ם על רקע אספקת חשמל ליישובים הערביים, עימות עם לפיד והורוביץ בעקבות נאומיהם בטקס לזכרו של יצחק רבין ודיווח על הידוק הקשר עם ראשי הערים בליכוד - לקראת סיום חפירת המטרו.
ההבדל המהותי בין שקד לבנט הולך ומתחדד דווקא בממשלה המגשימה את חלומם של השניים מאז נכנסו יחד לחיים הפוליטיים. היא סוליסטית, הוא שחקן צוות. היא רדיקלית פרובקטורית והוא הרבה יותר שמרן וממלכתי. היא נטועה עמוק מאוד בימין הקיצוני, והוא מסוגל בתנאים מסוימים לעמוד בראש מפלגת מרכז הכוללת גורמים מתונים מימין ומשמאל.
בעוד שלבנט יש אפשרויות מגוונות שלא נוצלו עדיין כדי לבנות את מעמדו הפוליטי מחדש ולבנות כוח פוליטי בקרב קהלים חדשים, הרי שלשקד אין עניין או רצון שכזה. נתיב ההישרדות הפוליטי היחיד שנותר לה הוא השתלבות בליכוד, בתקווה שיסכימו לקבלה. היא קורצת לשותפיה העתידיים בתדירות ובעוצמה המעלים חשש כבד ליובש בעיניים.
לפני יממה נזפה שקד בחברתה לסיעה, ח"כ שירלי פינטו, כי העיזה לומר בגילוי לב את שעל ליבה ביחס ליו"ר האופוזיציה. במשפט שנקלט היטב בבריכה בקיסריה העבירה מסר ברור: "מילה על ראש האופוזיציה אז, והיום, בנימין נתניהו: הציוץ של חברתי ח"כ שירלי פינטו, שהובן כאילו לנתניהו ישנה אחריות למעשה הנתעב של הרוצח המנוול, לא נוסח נכון, ואני שמחה שהיא מחקה את הציוץ".
אותו נתניהו מהכיכר, אותו נתניהו משלטי הבוגדים נגד מי שלא תומכים בו, אותו נתניהו שאשתו כינתה אותה מופרעת, אותו נתניהו שכינה את נפתלי בנט שותפה "כלב קטן", אותו נתניהו שסבב אחרי סבב ניסה לחסלה פוליטית בשם נקמה עתיקת יומין. עליו היא קמה להגן בחירוף נפש כאחרונת הביביסטים, מכווצת בטן, נעלבת בשבילו ומחפשת נשימות אחרונות כדי להתמודד עם העוול העמוק שנגרם לו.
קשה שלא להיזכר בבית השני בשירו של אהוד בנאי למשינה על רכבת הלילה לקהיר: "בחדר הסגור בדידות מקיר לקיר, ואם אצא החוצה המצב רק יחמיר. אז אני שומעת צליל מאוד מוכר, מגיע מלמטה, רחוק מהכיכר".
לא רכבת לילה אלא מטרו, לא לקהיר אלא למרכז הליכוד. אבל הכיכר, אותה כיכר.