לא מזמן, ראיתי תשדיר בלתי נשכח שהופיע בו ראש הממשלה נפתלי בנט. בתשדיר שלו הוא המשיל את האזרח שלא התחסן למחבל חמוש בתת-מקלע היורה על סביבותיו. אני לא יודע אם ראש הממשלה בנט הגה את המשל הזה בעצמו או שאחד מיועציו, בלשכתו או במשרד הבריאות, הציע לו את המשל הזה, אבל אני יודע שזה היה משל קלוקל, חסר טעם, חסר בסיס וחסר אחריות. לא כל מי שלא התחסן הוא מקור מהלך הנושא את הנגיף; רק אחוז קטן מאוד הם כאלה. לא כל מי שנושא את הנגיף מדבק בכל מפגש; רק באחוז קטן של המקרים זה מה שקורה. לא כל מי שנדבק, יחלה; לא כל מי שיחלה יהיה בסכנת חיים; כל האחוזים נמוכים מאוד. משל המחבל היורה על סביבותיו הוא, לכן, כוזב, לא ראוי לשימוש, אפילו אם יש כאלה שהוא משכנע אותם.
- ארגון הבריאות העולמי: לא יהיה צורך בחיסון חדש נגד האומיקרון
- הכנסת אישרה את החמרת צווי הבידוד לנכנסים לישראל
- פרויקטור הקורונה: "יש לבחון חובת חיסון במדינת ישראל"
- רה"מ בנט על הווריאנט החדש: אנחנו בפתחו של מצב חירום
יש הצדקה לעודד התחסנות של כל מי שנשקפת סכנה משמעותית לחייו אם יידבק בנגיף הקורונה, אבל אין הצדקה לעשות זאת בשיטות שאינן הולמות את עקרונות המשטר הדמוקרטי, המוסר והאתיקה. אני עצמי זקוק להגנה הרפואית מפני הקורונה מפאת גילי והתחסנתי שלוש פעמים, אני וכל בני משפחתי. אבל זו לא ההגנה היחידה שאני זקוק לה. אני זקוק גם להגנה מפני הרגלים פסולים של התנהלות שלטונית לא דמוקרטית, לא מוסרית ולא אתית.
בלב ההסדרים המוסריים של המדינה הדמוקרטית עומדת חירותו של כל אזרח, האפשרות שלו לנהל את חייו על פי טעמו, ערכיו ורגשותיו. לאזרח מגיעה הגנת המדינה הדמוקרטית המתוקנת על האפשרויות שלו להיות ולחיות כאזרח חופשי. שמורים לו, בין השאר, חופש התנועה, חופש הביטוי, חופש ההתכנסות וחופש העיסוק.
כל אחת מן החירויות הבסיסיות של האזרח היא רחבה מאוד, אבל גם מוגבלת. חופש התנועה שלי אינו מתיר לי להיכנס לביתך, ללא רשותך. חופש הביטוי שלך אינו מתיר לך להטיף לבריות לפגוע בחיי או בגופי. במדינה הדמוקרטית אפשר להגביל את חירויות האזרח, אבל מותר לעשות זאת רק בדחילו ורחימו, על יסוד נתונים בדוקים ושיקולים מוצקים. לשם כך, חובה לעמוד כראוי בשלושה מבחנים. בלי לעמוד בהם, פגיעה בחירויות האזרח היא סטייה בלתי מוצדקת ואף בלתי נסבלת מעקרונות היסוד המוסריים של הדמוקרטיה. הבא להטיל מגבלה על החירות הנתונה של האזרחים חייב להראות עליה שהיא:
- משרתת היטב תכלית ראויה.
- הכרחית, מפני שכל חלופה משרתת פחות טוב אותה תכלית.
- תועלתה עולה על נזקיה.
המגבלות שהשלטונות הטילו על האזרחים, במסגרת המאבק בקורונה והזן החדש 'אומיקרון', לא עמדו באף אחד מן המבחנים הללו.
מבחן האפקטיביות
למרות שכל המגבלות המוטלות עלינו, במסגרת המאבק בקורונה, מוצגות כדרכים להגנה עלינו מפני הנגיף, לעתים קרובות אין לנו יסוד להניח שהן אכן כאלה. ראיתי טיעונים מקצועיים נגד האפקטיביות של הסגר, שהיה הגבלה קיצונית של חופש התנועה, ולא ראיתי שום טיעון של משרד הבריאות או של הממשלה שאכן הסגר הוא אפקטיבי. האם המסכה הפשוטה היא אפקטיבית? לא שמעתי שום טיעון מכריע בזכות המסיכות וראיתי הודאה של משרד הבריאות שאינו יכול להוכיח כראוי את ערכן. בתור אזרח בלי שום דעות קדומות בדבר דרך זו או אחרת להתגונן מפני הקורונה, אין לי, לפי מצב התחלואה כיום, שום בסיס להניח שיש הצדקה של ממש למגבלות שהוטלו על חופש התנועה וחופש ההתכנסות, לחובות שהושתו עלינו לחבוש מסכות, וכדומה.
רק לטובת החיסון של בני אדם בסיכון, עקב גילם או מצבם הרפואי, יש הצדקה של ממש, אבל גם היא כרוכה במסמכים חסויים, במלואם או בחלקם, ובשיטות מפוקפקות של השגת אישורים של רגולטורים. הכול נראה נעוץ בדייסה של התבטאויות על בסיס מעורפל. אני חושש מאוד מן האפשרות שהתערבות הפוליטיקאים בהחלטות בדבר המגבלות, אפילו אם היא נקייה משיקולים זרים, היא נעוצה ברעיונות מטעם "השכל הישר", שיכול להיות עקום למדי, כפי שראינו באנלוגיה בין לא מחוסן לבין מחבל חמוש.
מבחן האופטימליות
כדי להראות שדרך מסוימת להגן על האזרחים מפני הקורונה היא אכן הכרחית, יש להראות שהדרכים החלופיות פחות מוצלחות או כלל אינן מועילות. נתבונן בדוגמה פשוטה שהופיעה בהתחלת הדרך: האם האיסור לצאת מן הבית יהיה בגבולות של 500 מטר או 1000 מטר מן הבית? אין לי שום יסוד להניח שמישהו במשרד הבריאות, ואין צורך לומר מישהו בממשלה, יודע לחשב את הבדלי התועלת שבין סגר בגבולות של 500 מטר לבין סגר בגבולות של 1000 מטר. להרף עין אחד המרחקים הללו היה המחייב ואחר כך בא המרחק השני והפך מחייב. מישהו התחיל להוכיח לנו שמרחק אחד הוא הכרחי, עדיף בהחלט על המרחק השני? אף אחד מחוגי השלטון המטילים עלינו מגבלות לא טרח להסביר לנו מדוע מגבלה אחת היא הכרחית. האם היה מדובר בשיקולים שהם חובה במדינה דמוקרטית או שמא לא היה ביסודם שום דבר מעבר לנפנופי ידיים של מה בכך באזורי "השכל הישר"?
יתר על כן, כדי להצדיק את הטענה שדרך אחת עדיפה על הדרכים החלופיות, יש להכיר את הדרכים החלופיות, להבין אותן היטב ולהעריך את מעמדן בהשוואה לדרך שעל הפרק. מוכרים לי לא מעט מקרים שבהם מקבלי ההחלטות בדבר הטלת מגבלות על חירויות האזרחים סירבו לשמוע תיאורים של חלופות לדרך שרצו ללכת בה, גם כאשר אלה היו אמורות להיות מוצגות על ידי מומחים מן השורה הראשונה, בישראל ומחוצה לה. לא בפני הציבור, ולא בפני מישהו אחר, מוכר ואמין, הוצגה השוואה עניינית, מקצועית, יסודית ושיטתית בין דרכים שונות להגנה על האזרחים מפני הנגיף.
מבחן ההשוואה של התועלת לנזק
במבחן הזה חובה להעמיד כל דרך הגנה בפני עצמה. האם התועלת בביטול הלימודים בבתי הספר הייתה גבוהה מן הנזק שנגרם, במישורים שונים של פגיעה באורחות החיים של הילדים? האם התועלת בסגר על תושביה של עיר מסוימת הייתה גבוהה ממכלול הנזקים שהיו כרוכים בסגר הזה?
הדוגמה הבולטת היא ההחלטה לחסן ילדים. אותו ראש ממשלה שהשתמש במשל המחבל המרסס את סביבותיו, הטיף במשדר לציבור למאבק בין מחנה המחוסנים למחנה הלא-מחוסנים בבית הספר של הילדים. התועלת ממאבק כזה היא לכל היותר בהשפעה על חלק מן הילדים להתחסן ובכך להגן עליהם מפני מחלה קלה שרק בחלק קטן מאוד של המקרים יש בה סכנה. הנזק ממאבק כזה הוא לנפשם של כל הילדים הנוגעים בדבר, בשני המחנות. ממאבק כזה נשקפת, באחוז משמעותי של מקרים, סכנה של מצבים נפשיים קשים, שאין מי שיטפל בהם בהצלחה הדרושה, ונזק של דיכאון או מחשבות אובדנות שהוא לעתים קיצוני ואפילו בלתי הפיך.
ההחלטה לחסן ילד חייבת להיעשות על ידי הוריו, האמורים להגיש הסכמה מדעת לחיסון, שהוא טיפול רפואי לכל דבר. הסכמה מדעת היא הסכמה על יסוד תמונה ברורה ומוסמכת של הערך החיובי לעומת הנזקים האפשריים. אני לא מכיר אף אחד שהוצגה בפניו, לפני החיסון, תמונה כזאת. הסכמה הייתה כאן, בעצם הנכונות לקבל זריקת חיסון; הסכמה מדעת לא הייתה פה אף פעם. החוק והאתיקה הרפואית הוצאו לחופשה, עד להודעה חדשה, מטעם השלטונות.
יתר על כן, התמונה הכוללת של המאבק להגנה על האזרחים לא כוללת שום מנגנון ממשי, מקצועי, חזק ואמיץ, של מעקב אחרי תוצאות לוואי של החיסון. התבטאויות פומביות של רופאים, רגולטורים ופוליטיקאים שאין תופעות לוואי האמורות להשפיע על ההחלטות של ההורים הן חסרות בסיס של ממש, חסרות אחריות.
הכישלון במבחני האפקטיביות, האופטימליות וההשוואה בין תועלת לנזק יכול להמשיך ולהתרחש, שוב ושוב, מפני שהוא חוסה תחת כנפיה של שיטת שלטון נלוזה של הכרזה על "מצב חירום", באופן המאפשר לשלטונות לעשות פחות או יותר כרצונם, להטיל מגבלות על חירויות האזרח, בלי להראות שהן אפקטיביות, בלי להוכיח שהן אופטימליות, בלי להעמיד אותן על השוואה מקצועית אמינה של התועלת והנזק. דוגמה לכך ניתן לראות באופי הצעדים של הממשלה לאחר גילוי הזן החדש "אומיקרון", ללא שהיו בידיהם נתונים מהימנים. גם הכרזה בדבר "מצב חירום" חייבת לעמוד במבחני האפקטיביות, האופטימליות וההשוואה בין תועלת לנזק. היא נכשלת בהם בוודאות.
חילופי השלטון שהתרחשו לפני כמה חודשים היו מבורכים בהחלט, מפני שסילקו ממקומו את השלטון הקודם, על כל שלל הפגיעות שלו בעקרונות המשטר הדמוקרטי, מוסדותיו והליכותיו. השלטון החדש אמור לגלות רמה לגמרי אחרת של שמירה על העקרונות, המוסדות וההליכות. הטיפול המגושם במנגנון "מצב חירום" ובקשת של שיטות שאינן עומדות במבחני המידתיות מחייב שינויים מובהקים באורחות השלטון.
>>> הכותב הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת תל אביב; מחבר "אתיקה ישראלית"; חתן פרס ישראל; חבר מועצת החירום הציבורית למשבר הקורונה