מדוע מציינים רק פעם בשנה את היום הבינלאומי לאנשים עם מוגבלויות? האם כל אחד מאיתנו לא חווה מוגבלות בכל יום ויום? אי ידיעת שפה, קושי בהפעלת מכשיר חדש, קשיי תפקוד בגין משבר חריף, פציעה, מחלה, תאונה, זקנה. עולם המוגבלות עוטף אותנו מכל עבר. למעשה, החיים האמיתיים הם התמודדות בלתי פוסקת עם מוגבלויות וחולשות אנושיות.
המקום הזה לא נוח לנו. יותר מתאים לנו להיות בעולם שכולו מצליחנות, גבורה והישגים. ביחידות ששרתתי בהם בצה"ל הציפו אותנו באמירות ש"אין דבר בלתי אפשרי", ש"אנחנו מסוגלים לכל משימה". רבים מאלו שנהרגו או נפצעו הפכו למיתוסים של גבורה. הורי שנולדו כאן בארץ ישראל תחת המנדט הבריטי שייכים לדור שמעולם לא בכה, שדיכא והחביא סימני חולשה. לא ראיתי אותם בוכים גם כשאחי ערן נהרג במלחמת יום כיפור. תמיד נושכים שפתיים וזוקפים קומה, לא משנה כמה קשה. העולם בו גדלתי והתחנכתי היה עולם של בריאים, חזקים וגיבורים. גם ההתמודדות עם השכול בבית הייתה חלק מהגבורה: "ברור שדורון צריך להמשיך בשירות קרבי. אין שום אופציה אחרת".
הראשון שבאמת לימד אותי על עולם המוגבלות היה ונשאר ערן בננו. הילד שמעולם לא דיבר, שמעולם לא יצר קשר עין, שמעולם לא קרא לי אבא. ערן בננו קרע לגזרים מסך ענק שמאחוריו מסתתרת בכל עליבותה בושה גדולה העוטפת את החלש וחסר הישע, את זה שהגורל היכה בו והוא לא התאים לאתוס הגבורה, הכוח, החוכמה והמצליחנות. מסך שמאחוריו מסתתרת לעיתים התעללות, אפליה, גזענות, התעמרות, הזנחה, צביעות.
כשאומרים "לא משאירים פצועים בשטח", האם מתכוונים רק לחילוץ משדה הקרב? או גם לתמיכה שיטתית, רצופה, עקשנית ואוהבת לאלו שנזקקים לעזרה על כל צעד ושעל. ברחיצה, בהאכלה, בהלבשה, בהתמודדות עם הבירוקרטיה. האם מאחורי האמירה "והדרת פני זקן" אנחנו מתכוונים שהביצוע יוטל בעיקר על העובדים הזרים, פיליפינים ברובם, בעוד הבריאים והחזקים ממשיכים לבנות את מנועי הצמיחה של ה"סטארט-אפ ניישן", דוהרים קדימה למרחבי הגאווה וההיבריס של המצוינות המתכחשת למוגבלויות המקיפות אותנו מכל עבר.
דגל המצוינות וההישגיות הוא דגל חשוב מאוד, אבל רוח האומה, לעולם ראוי שתשאב כוחה מהערבות ההדדית ואהבת האדם באשר היא. המבחן האנושי והחברתי הגדול מכולם הוא היחס לחלשים, למוגבלים, לנכים ולפצועים. העשייה עבורם חייבת להיעשות בשיטתיות ובעקביות בכל יום מימות השנה. החל בהתנדבות מסיבית של תלמידי יסודי ותיכון בבתי אבות, במוסדות סיעודיים, בבתי חולים, ועובר לשילוב רחב היקף של אנשים עם מוגבלויות בעבודה ובתעסוקה.
יחסינו אליהם מגדיר אותנו כחברה וכבודדים. ככל שנעשה יותר לשילובם בחברה, נהיה אנשים טובים יותר וחברה חזקה יותר. בחברת מופת אין צורך לציין ביום בשנה את יום המוגבלויות. ביום שהעשייה לשילובם תהיה יום-יומית, נוכל להעניק לעצמנו את התואר – "חברת מופת".
>>> הכותב הוא אלוף במילואים, חתן פרס ישראל, יו"ר "עדי נגב-נחלת ערן"