בני גנץ הוא אדם פרגמטי. הוא מבין שהסיטואציה הפוליטית הנוכחית היא הרע במיעוטו. הוא מבין שהממשלה הקיימת שהוא חלק ממנה היא הכי טוב שאפשר היה לעשות לאור הנסיבות. הוא מבין שהתפקיד שהוא ממלא בה, שר הביטחון של ישראל, זה לעשות "מהלימון לימונדה". הוא גם מבין, כמו שחקנים רבים אחרים במערכת הפוליטית הישראלית, ששיטת הממשל בישראל, שבה לכל מפלגה עם 4 מנדטים יש יכולת להפיל ממשלה, ולכל אחד עם 6 מנדטים יש יכולת לעמוד בראש ממשלה כזאת, הכוח שלו מאוד מאוד מוגבל. עם זאת, בני גנץ הגיע לפוליטיקה כדי להיות ראש הממשלה, והוא לא מתכוון לוותר על החלום הזה, בטח כשהיה מרחק נגיעה מהלהגשים אותו.
סיקור N12:
- גנץ נפגש בביתו עם יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן
- "גם אם אקדח יוצמד לרקתי": הדברים שאמר אבו מאזן לגנץ
- מתקפה חזיתית על גנץ בממשלה: "אין לו שום חבל לנהל מו"מ"
כגנרל ותיק ומנוסה, בני גנץ בנה אסטרטגיה. הוא יודע שבנקודת הזמן הזאת, ואולי בכלל, הוא צריך לבחור את המלחמות שלו. זה בדיוק מה שהוא עושה בגזרת אבו מאזן. גנץ קיבל, או אולי יותר נכון לומר "לקח" מבנט יד חופש בעצם לעשות כל מה שהוא רוצה במשרד הביטחון. ככה זה כשאתה צריך פוליטיקאי שמאוד מחוזר על ידי הצד השני ושהיה כפסע מראשות ממשלה. בנט, בהמשך לזה, יודע שאין לו בכלל מרווח תמרון מול גנץ, ולכן אין לו באמת יכולת לנהל אותו. אגב, זו בעיה שבנט מתמודד איתה פחות או יותר מול כל ראש מפלגה בקואליציה שלו, אבל עם גנץ זה קצת שונה.
קברניטי הממשלה הזאת הצהירו ביום הקמתה שבגלל המבנה ההטרוגני והשביר שלה, היא לא תעסוק בסוגיות נפיצות כדוגמת יחסי ישראל-הרשות הפלסטינית ולא תקדם משא ומתן כזה או אחר בגזרה הזאת. בכל פעם שאחד מבכיריה היה נשאל מה יקרה כאשר הממשלה תידרש להכריע בסוגיות שבהן עקרונות היסוד של חברותיה מתנגשים, הוא היה מיד עונה שהממשלה לא הוקמה כדי להכריע בסוגיות מן הסוג הזה.
אבל כשזה מגיע לגנץ, ההצהרות האלה מתפיידות. לגנץ מרשים קצת יותר, בעיקר בגלל הזמזום הלא נפסק על החיזורים סביבו מצידו של נתניהו. לכן, מתחת לפני השטח, המסרים שמוחלפים ללא מילים בין הלשכות של ראש הממשלה ושר הביטחון שלו, מתרכזים ב "אל תפריע לי, ולא אפריע לך" .
מאזן אימה פוליטי
אז גנץ נפגש עם אבו מאזן, מהלך שהוא סדין אדום בפנים של לא מעט מחברי הממשלה הזאת ששייכים לפלג הימני. גם הוא וגם בנט ידעו שברגע שדבר הפגישה בין גנץ לאבו מאזן בביתו יתפרסם, הם יחטפו מכל הכיוונים. ואכן, זה בדיוק מה שקרה. האירוע היה בבחינת מוצא שלל רב לליכוד ולציונות הדתית, שעטו על המציאה תוך שניות. גם שרים בכירים מתוך הממשלה, כמו אלקין והנדל, מתחו ביקורת נחרצת. ולא רק. משמעות של "עצימת עין" לאירוע כזה מבחינתו של בנט, היא כאב ראש לא קטן מול חברי מפלגתו ואנשי שלומו שדוחקים בו לשמור על מה שעוד נותר מה"בייס" הימני שלו.
אבל זה לא נגמר בזה. החיזורים של נתניהו אחרי גנץ הם לא הסיבה היחידה שבנט "משחרר" לו. בנט יודע שהוא חייב את גנץ, בעיקר כגיבוי במידה ויחליט ללכת למהלך צבאי מול אירן. בהסכמה שבשתיקה ביניהם, מוכן בנט לאכול את הצפרדע שגנץ מאכיל אותו בדמות פגישות עם אבו מאזן, בתמורה לתמיכה שכנראה יצטרך ממנו במהלך מול אירן. זה קלף שבנט שומר צמוד לחזה, ליום הדין הפוליטי שלו.
כך, במאזן האימה הפוליטי הזה בין השניים, מקדם בני גנץ את האג'נדה הפוליטית שלו בדמות יצירת ערוץ פרודוקטיבי מול הרשות הפלסטינית. בנט שותק ומאפשר. גנץ הולך עם העניין הזה עד הסוף ובוחר לארח את אבו מאזן אצלו בבית, בראש העין, בטבורה של מדינת ישראל. ובנט, האיש שהצהיר ש"לא יאפשר מסירה של סנטימטר מארץ ישראל לערבים", שותק.
יתרה מכך, השניים מקפידים לשדר מסר אחיד ולפיו הדברים נעשים בתיאום. בני גנץ ג'נטלמן מספיק כדי להדגיש שהפגישות עם אבו מאזן הן "באישורו" של בנט. בדיבור צפוף עם האגו שלו, בני גנץ מבין ששווה לו להתכופף במשחקי הכבוד האלה, כי הוא מרוויח משהו אחר, חשוב ומלטף אגו לא פחות – את הייחוד שלו בבחירות הבאות.
בפוליטיקה, ממש כמו בעסקים, כשאתה בא להציע את מרכולתך לבוחר הישראלי, אתה חייב שיהיה לך USP, יוניק סלינג פרופוזישן. משהו שיש לך ואין לאחרים. משהו שהופך את הסחורה שלך לכזאת ששווה לקנות.
זה בדיוק מה שגנץ מקבל מהפגישות שלו עם אבו מאזן. מיתוג ייחודי שמבדל אותו מכל שאר השחקנים שפונים לאלקטורט הפוטנציאלי שלו. בעוד לפיד, מיכאלי וכל השאר זנחו את הזירה הישראלית-פלסטינית, ומתחפרים כל אחד מהם בענייני משרדו, בני גנץ כבר מכין את היום שאחרי, את הבידול. הוא כבר הצהיר לא מזמן בריאיון שהעניק שהוא "ממשיך דרכו של רבין". הפגישות שלו עם אבו מאזן הן הטקטיקה של האסטרטגיה הפוליטית הזאת. זאת שנועדה להחזיר אותו למגרש של הגדולים ולהתמודד על תפקיד ראש הממשלה, אבל הפעם בזכות עצמו ובלי התואר המפוקפק והשביר "החליפי". למתג אותו לא רק כ"מר בטחון", אלא גם כ"מר שלום". זה שאם יהיה ראש ממשלה, יצליח לעשות את כל מה שרבים אחרים נכשלו בו - ולסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
על הדרך הוא גם מרוויח שקט תעשייתי בגזרת הרשות הפלסטינית, מה שמאפשר למערכת שהוא עומד בראשה להתפנות למשימות חשובות ודחופות יותר.
>>> שיר שגיא שימשה כיועצת התקשורת של נפתלי בנט בקמפיין הבחירות ב-2013, מומחית להסברה ומנכ"לית קבוצת EVVA ישראל