מתח חשמלי עצום היכה בכל עת שבה יצאה ההודעה על הנאום שעתיד להינשא, בהפתעה, תוך זמן קצר. גל שמועות והערכות, תיאוריות של יודעי דבר ולא פעם גם אולפנים פתוחים בהם פרשנים מוערכים הימרו את עצמם למוות בניסיון לנחש מה יחדש הפעם הכוכב הבלתי מעורער, שהבמה היא ביתו השני. המיקרופון הפך אצלו לאיבר גוף נוסף לרמ"ח האיברים הידועים המוכרים למדע, כאילו הגשים את שורותיו המיסטיות של עלי מוהר בשירו הקוסמי העליז הידוע: "כמו עמוד ענן, כך תלך לפני העדר. תבין הכול, תדע, לא תאמר מילה אחת".
אפשר לפרק את המתח. לא מדובר בנפתלי בנט.
בששת חודשי כהונתו של נפתלי בנט, ניתן להבחין בתופעה של אכזבה עקבית מנאומיו, מעין ציפייה המתנפצת על שובר הגלים הציבורי הקשוח המונח למרגלות מנהיגותו וסופג שוב ושוב חבטת אנרגיה שלילית בכל הופעה מחדש.
בעוד שבנימין נתניהו, קודמו בתפקיד, הפך למכונת מלחמה של מילים ושפת גוף, ברודווי מקומי של מתח, דרמה, קומדיה ואימה השזורים כולם במילים, תנועות ומימיקה מהוקצעת שדחקו במקרים רבים את הדיון הנדרש במעשיו ובפעולותיו, הרי שנפתלי בנט, לעומתו, נראה כמי שלובש מסכה מלאכותית ומאמץ מימיקת פנים מאולצת ומתאמצת.
"אין לו את זה"; "לא סוחף"; "לא מצליח להלהיב"; אלו רק מעט מביטויי האכזבה מנאומיו של בנט, אליהן נלווית מחוות היד הישראלית המוכרת של כף יד הצונחת לה מזקיפות לשפל במהירות, מתרגמת את איבוד העניין ההולך ומכרסם במנהיגותו, לטובת שקד וליברמן שנדמים כמי שמנהלים בפועל את העניינים מעל ראשו.
כמו אשכול, שמיר ואולמרט, שייך נפתלי בנט לזן המנהיגים שבסולם הצבעים של טמבור ניתן לאפיינם כאפור-מט מעורפל. ככל שמתגברת תדירות הופעותיו, כך ניכר המאמץ העצום לחקות מניירות השייכות למנהיגים מסולם צבעים אחר. כגודל המאמץ, כך גודל האכזבה. זה פשוט לא נדבק.
דווקא הם, צריך להזכיר, אפורי המט המבאסים תמידית, רשמו בדברי הימים של האומה הצעירה הישגים בקנה מידה היסטורי שהבטיחו את קיומנו כאן, בליבו של ג'ונגל הטירוף המבעבע סביב מדינת ישראל. אשכול האפור והמגמגם הוביל את ישראל למלחמת ששת הימים שהגדירה את עוצמתה של מדינת ישראל, שמיר קטן הקומה והנרגן עמד כלוח פלדה מול הלחץ להגיב לסדאם חוסיין במלחמת המפרץ, אולמרט הארוגנטי והיהיר הרחיק באבחת F-16 את הכור הגרעיני הסורי שנועד לסכן את קיומנו והפך את נסראללה לחולד שינוע מבונקר לבונקר מתחת לאדמה עד יומו האחרון.
בנימין ג'ובס ונפתלי קוק
עוד מוקדם להכריע, אבל בנט מסתמן כמנהיג-מנהל לא רע. לצד זגזוגים ומבוכות מיותרות, החלטותיו מצליחות לסכל בינתיים את סיכוני המגפה מבעוד מועד, מערכת הביטחון נראית כמו שחמצן טרי זורם בעורקי מפקדיה והם שוב ששים אלי קרב להגנת קיומנו, המשק חזר לפעול תחת תקציב חדש ורענן וגם משברים דיפלומטיים שטופלו בעבר בתופים וחצוצרות, נסגרים כעת לצלילי מוזיקת ספא של חליל צד הודי.
כמו את ישראל, גם את חברת אפל הוביל במשך שנים סטיב ג'ובס, זה ששינה לנצח את חיינו והפך את האנושות כולה למורכנת ראש למסך זכוכית צר. גאון מוחצן שכמו נתניהו היה מוגדר בסולם הצבעים של טמבור כשחור, מבריק וחלקלק. כמו נתניהו גם לג'ובס, איש לא נותר אדיש. מופעיו יצרו כת מעריצים עיוורים שאוי לו לזה שיעז להשמיע דבר ביקורת על משיחם, לצד נבחרת רחבה של מבקרים אשר סלדו מהסגנון והנרקיסיזם הפשיסטי, גם כאשר הסכימו עם האידיאולוגיה.
שירו המיסטי של עלי מוהר מתאר במילים בלתי נשכחות את מעופו של המנהיג המוחצן והסוחף, שמנהיגותו תמיד סופחת לעצמה תיאורים מוגזמים לאומץ לב וראיית הנולד: "כמו אווז הבר שחולף בשמי הערב, הוא טס בראש החץ, לא נרתע מן המרחק, והאינסטינקט מראה ובורא לו את הדרך...".
הזמן עשה את שלו, ואת מנהיגי השחור-מבריק בדמות ג'ובס-נתניהו החליפו עם הזמן מנהיגים אפורי-מט מסוגם של טים קוק-נפתלי בנט.
לו היה משוחח נפתלי בנט עם טים קוק על ימיו הראשונים, היה זה מספר לו כיצד הוגדר על ידי האקונומיסט כאדם אפור שספק אם ביכולתו להוביל את אפל אחרי האייקון האגדי ג'ובס. והנה, בתום עשור לכהונתו השקטה והאפורה, שברה אפל שיאי מכירות דמיוניים וקיבעה את עצמה כאחד מפלאי העולם הטכנולוגי.
לו רק היה קם מוהר ז"ל לדקת חיים בודדת, אולי היה מקריא לו את הבית האחרון, בית שכל מי שמתיימר להנהיג את מדינת ישראל בעתיד צריך לשנן לעצמו: "בלי להתכוון, תן לעצמך ללכת. כל החישובים ייגמרו מאליהם, כמו העץ שקם לתחייה מן השלכת, משהו בך יאמר לך, המשך. בדרכך".
