מצעד האקלים שנערך בתל אביב ביום שישי האחרון היה הגדול ביותר שהתקיים בארץ. אלפים רבים של צעירים ובני נוער גדשו את רחובות העיר בדרישה ממקבלי ההחלטות לשנות מן היסוד את התנהלותה של ישראל נוכח המשבר. סטודנטים, תלמידים וחניכי תנועות נוער, מהשומר הצעיר והנוער העובד, דרך הצופים ועד בני עקיבא.
משבר האקלים - סיקור N12:
- מבקר המדינה בדוח חריף על היערכות הממשלה למשבר האקלים
- מרוץ נגד השעון: הצעדים שעדיין יכולים להציל את העולם
- אלפים צעדו באירוע הסביבתי הגדול ביותר השנה
אכן, להבדיל מכמה מארצות אחרות, בישראל משבר האקלים איננו חלק מהעימות הפוליטי. בבוקר המצעד התפרסם, למשל, מכתב של קבוצת רבנים בכירים לראש הממשלה, ובו הם קובעים במילים ברורות: "סוגיית הקיימות כבר איננה סוגייה העוסקת רק ב"בל תשחית", בשמירה על עולמו של הקב"ה, וב"תן דעתך שלא לקלקל"... [אלא] נוגעת היום לפיקוח נפש כלל עולמי, במובן המלא של הדברים".
ככל שנתקלים בישראל בספקנות אקלים היא איננה, בדרך כלל, הכחשה של המשבר וגם לא הכחשה של האחריות עליו (בעיקר שריפת הנפט, הפחם והגז הפולטת גזי חממה לאטמוספירה ומשבשת את המערכת האקלימית). אצלנו הספקנות מתמקדת בנקודה אחרת. כמדינה קטנה, שואלים הספקנים, מה בכלל חלקנו בבעיה הזו ומה המשמעות של שינויים שאנחנו נעשה כאן?
לשאלה זו יש כמה תשובות: האחת, טמונה בהבנה שהמשבר הזה איננו משהו שמתרחש הרחק מכאן, אצל דובי קוטב שלא מוצאים קרח לעמוד עליו, וגם לא משהו שיקרה בעתיד, בימי ילדינו או נכדינו. המשבר מתרחש כאן ועכשיו: הוא ניכר בגלי חום שנעשים ממושכים וקשים יותר, במדבור, בשרפות שמתפשטות מהר יותר, בשיטפונות בהם נהרגים בני אדם וגם במבקשי מקלט שמגיעים לכאן ממזרח אפריקה, מאזור שנעשה מוכה בבצורות קשות. המשבר מכה גם בשכנותינו: בירדן יש כבר היום קיצוב מים; בסוריה נטשו מיליון וחצי בני אדם את אזורי הכפר ועברו להצטופף בפרברי הערים בשלוש שנות הבצורת שקדמו לפרוץ מלחמת האזרחים האיומה שם; התמעטות שפיעת הנילוס במצרים מאיימת על יכולתה של שכנתנו הגדולה מדרום לספק מזון לתושביה. למשבר האקלים אצלנו, כאן ועכשיו, יש השלכות כלכליות, חברתיות וביטחוניות. מול כל הסכנות האלה חייבים להיערך.
יש לנו תפקיד גם במאמץ העולמי לצמצם את עוצמת המשבר. ראשית, אנחנו חלק מהאנושות וצריכים להיות חלק מהמאמץ המשותף להציל אותה. שנית, בחישוב לנפש אנחנו במקום לא טוב: מקום עשירי בפליטות לנפש בין מדינות ה-OECD (לפי נתוני מבקר המדינה). זה אומר שיש לנו מקום גדול לשיפור. שלישית, אמנם בחישוב הכולל ישראל היא כלכלה קטנה, בוודאי בהשוואה לסין או לארצות הברית, אבל השאלה החשובה באמת איננה מהו החלק שלנו בבעיה אלא מה יכול להיות החלק שלנו בפתרון. והתשובה שלי לשאלה הזו היא שממגוון של סיבות אנחנו יכולים להיות חלק חשוב בפתרון: בקידום של חדשנות חברתית וחדשנות טכנולוגית, וגם ליהנות בכך מהיתרונות של מי שנמצא בקדמת ההתמודדות עם המשבר הגדול ביותר של דורנו.
למרבית הצער אנחנו לגמרי לא שם, לא בהערכות המקומית ולא בשותפות במאמץ העולמי למיתון המשבר. בשבוע שעבר התפרסם דוח קשה של מבקר המדינה על המחדל המתמשך: אשר להיערכות – המבקר מצביע על כך שישראל היא אחת המדינות המעטות שאין בהן בכלל תכנית היערכות מתוקצבת ומאושרת מול הסכנות הקיימות. באשר לשותפות במאמץ - ישראל הציבה יעדים נמוכים במיוחד וגם בהם היא איננה עומדת. כאשר בכל שירות המדינה יש רק 4(!) עובדים ייעודיים שעוסקים במשבר האקלים - אין מנוס מהמסקנה שאצלנו מקבלי ההחלטות פשוט חיו בכוכב אחר, מנותקים לחלוטין מהאתגר העצום שניצב בפני האנושות בכדור הארץ.
אני מברך על התחייבותו של ראש הממשלה להגיע לאפס פליטות בשנת 2050, אבל השאלה החשובה יותר היא מה אנחנו עושים ב-2021. שינוי הכיוון הדרוש לנו הוא דחוף. חשוב להבין ששינוי כיוון כזה יכול גם לשפר את החיים שלנו כאן ועכשיו: מהפכה של תחבורה ציבורית נקייה ויעילה גם תשחרר אותנו מהפקקים; מעבר מהיר לאנרגיית שמש, אנרגיה נקיה שהיא גם יותר זולה וגם יותר בטוחה מגז; עידוד חקלאות הצומח בישראל גם תיצור שפע ירקות ופירות זולים וגם תבטיח לנו ביטחון תזונתי; ערים ידידותיות לבני אדם ולא למכוניות תהיינה גם מקומות שפשוט נעים לחיות בהם.
דרוש לנו מודל חדש של פיתוח מושכל שישמור על המערכות הטבעיות, שיש להן גם תפקיד עצום בספיגת גזי חממה מהאטמוספירה. המנגנונים הכלכליים הנחוצים לנו צריכים לתמוך בקיימות ולא בהאצת המשבר: במקום למסות פעילות מועילה כמו עבודה אנחנו צריכים לעבור למיסוי של זיהומים ובמקום להשקיע בתעשיות מזהמות עלינו להשקיע בחדשנות טכנולוגית סביבתית. עלינו לבנות שותפות-אמת עם שכנינו באזור להתמודדות משותפת עם הסכנות ולגיבוש פתרונות משותפים.
כדי לקדם את השינוי הדרוש צריך ליצור שיתופי פעולה רחבים ולגייס למאמץ את כל הכוחות בחברה שלנו, מעבר לכל ההבדלים הפוליטיים והסקטוריאליים. לאחרונה קיבלתי על עצמי לעמוד בראש פורום האקלים שיזם נשיא המדינה יצחק הרצוג. כבר בנאום ההשבעה שלו התחייב הנשיא לעסוק במשבר. מה יכול נשיא בישראל לעשות? הנשיא איננו הכנסת – הוא לא יכול לחוקק; הנשיא איננו הממשלה – הוא לא קובע מדיניות ולא מנהל תקציבים; הנשיא איננו בית המשפט – הוא לא מוציא פסקי דין. הנשיא כן יכול לכנס את כל מקבלי ההחלטות הבכירים ולהפגיש אותם עם האנשים שנמצאים בחזית ההתמודדות עם הסכנות ובחזית החשיבה על הפתרונות. אני מקווה שכל מקבלי ההחלטות בישראל יסתכלו על הדוגמה הזו וישאלו את עצמם מה אני, שר האוצר, שר הביטחון או ראשת העיר, יכול/ה לעשות כדי לקדם את ההתמודדות הנדרשת.
האם תוכל האנושות לעשות את השינוי החברתי הדרוש להתמודדות עם האתגר העצום שמציב משבר האקלים? הסתכלות על העבר יכולה לתת מקום לאופטימיות: בני האדם ידעו לחסל את משטר העבדות והם מתקדמים בדרך להתגברות על אפליות הנשים. את הנכונות להתגייס נוכח סכנה ראינו לאחרונה גם במשבר הקורונה. לבני האדם יש גם רצון לחיות וגם יצירתיות עצומה.
אינני נאיבי. אני מכיר את המכשולים העצומים שבפנינו, את האינטרסים רבי העוצמה שייפגעו מהשינוי וינסו למנוע אותו. לכן, אינני בטוח שנצליח. אבל כמה שווה כאן לתת פייט אמיתי.
>>> ד"ר דב חנין מלמד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. כיהן כיו"ר השדולה הסביבתית כחבר כנסת. לאחרונה מונה ע"י הנשיא הרצוג לעמוד בראש פורום האקלים הישראלי