בתחילת העבודה שלנו כשרק התחלנו לאסוף את התחקיר לסרט על דיאנה דדבייב ז"ל, עוד במהלך הקיץ האחרון, קראתי את כתב האישום המזעזע נגד בעלה השוטר אמיר רז המואשם ברצח. זה תיאור מצמרר, של מה שקורה בין בני זוג בבוקר שגרתי של יום שישי, יום שנפתח בריב במטבח, ומסתיים בצוהריים ברצח.
הדבר הבא שעשיתי היה להיכנס לרשת ולחפש את השם שדיאנה התפרסמה בו, דיאנה רז. לא האמנתי כשהשפע של הסרטים והתמונות התחיל לעלות מהרשתות. פוסטים, ליייבים, סרטי הדרכה וראיונות אצל בלוגרים. יחד עם העיתונאי תומר ממיה שעבד איתי על הסיפור הזה, צללתי לתוך הסרטים האלה. רובם ככולם עוסקים בנושא שדיאנה התמקצעה בו והקדישה לו את חייה. איך למצוא את בן הזוג האידיאלי, איך לחיות בזוגיות טובה, איך לשמור על עצמך מפני זוגיות רעילה שפוגעת בך.
בהרבה מהסרטים האלה דיאנה משתפת ומדברת על עצמה. הזוגיות שלה עם אמיר רז היא המודל שהיא נותנת ליכולת של אישה לשלוט בגורלה ולמצוא לעצמה את מה שהיא קוראת לו "האחד שלך".
אי אפשר להישאר אדיש לפער הזה, למה שאתה יודע על האישה שמדברת בסרטים, ומה שהיא עדיין לא יודעת. ובאמת הדבר הראשון שמפתה, אולי אפילו מתבקש לעשות, הוא לומר עד כמה החיים שנשקפים אלינו מהרשתות אחרים ממה שקורה בבית. אבל זה יהיה פשוט מדי וגם חוטא בחטא הכי גדול שיכול להיות לנו כלפי מי שסיימה את חייה כקורבן לרצח אכזרי.
כשאני צופה גם עכשיו בדיאנה ברור לי שהיא לא חושבת שחייה בסכנה. מהסיפורים שסיפרו לי בני המשפחה שלה, והחברות והחברים הרבים שלה, אי אפשר לטעות באישיות של דיאנה. בכך שהיתה אשה שעומדת על דעתה, שאי אפשר לבודד אותה, לאמלל אותה במערכת יחסים פוגענית ואולי בגלל זה היא יותר מכולן מלמדת את הכלל הראשון, כל אחת צריכה להקשיב לסיפור של דיאנה, כי אף אחת לא באמת חסינה מפני פגיעה ואלימות בתוך מערכת זוגית. זה יכול לקרות לכל אחת.
לאורך העבודה על הסרט חשבתי על כך שחודש לפני הרצח של דיאנה, שידרנו בעובדה את הסרט על שירה איסקוב. ההופעה המכוננת ההיא של שירה, התיאור של היום שבו כמעט נרצחה ורק בזכות התערבות השכנים ניצלו חייה, היה רגע של מפנה ביחס שלנו כחברה לאלימות נגד נשים.
אינני יודע, אבל אני די בטוח שגם דיאנה ישבה אז וראתה את שירה איסקוב בטלוויזיה. אולי אפילו ראתה אותה כשבעלה אמיר יושב לצידה. אני שואל את עצמי אם דיאנה ראתה ברגעים האלה את עצמה כקורבן הבא. כמי שעומדת באותה סכנה שבה שירה הייתה. אין לי תשובה, אבל אני מניח שגם לדיאנה לא היה מושג שהיא הבאה בתור.
זה מה שמזעזע ומתעתע בסיפורים כמו הסיפור של דיאנה. כל הסימנים מתחברים בהם לתמונת הרצח רק בדיעבד. בסרט ששודר בעובדה, הלכנו בעקבות הסימנים האלה, שמענו את אותם האנשים שהקיפו ואהבו את דיאנה, שהכירו את אמיר, כולם נשארו עם שאלות אליו ושאלה אחת גדולה כלפי עצמם, איך לא ראו את הפער.
את כל הסרט מלווה הקול של דיאנה, קול ותמונה שערכנו מתוך מאות הסרטים והשידורים שהעלתה לרשת ועדיין נמצאים שם. בזכות התמונות, הסרטים והפתיחות שלה בתוכם, יכולנו להביא גם את הדמות שלה למסך. היא מספרת גם על משברים וגם על רגעים טובים, היא לא מספרת על השעות האחרונות בחייה שגם אותן אנחנו משרטטים שעה לשעה.
סיפורים קשים כאלה, תמיד אתה מבקש שאם אין בהם נחמה לפחות יהיה בהם לקח. הנחמה היא כנראה בעובדה שארבעת ילדיה הצעירים של דיאנה חיים היום אצל הסבתא והסבא שלהם, מקבלים מהם אהבה ודאגה, ומהווים עבורם מזכרת חיה מהבת שלהם.
והלקח הוא שחייבים לעסוק בסיפורים האלה, במה שקורה בתוך הבית לפני שהאלימות מתפרצת, רק העיסוק מביא מודעות. אם דיאנה הייתה ניצלת כמו שירה איסקוב, אין לי ספק שהיא הייתה זו שמדברת ומספרת, שהייתה משתפת הכול, כמו שעשתה תמיד בסרטים שלה.