130 אלף פיות נאכיל בחג הזה. אלו מספרים גבוהים הרבה יותר מהתקופות המקבילות, אז היינו מאכילים 100 אלף פיות. אבל בחג הזה יש משהו שונה - בחג הזה המתנדבים זקוקים ליותר מוטיבציה וליותר מסרים אופטימיים, כדי למלא את מצבורי הדלק שלהם. ולא רק הם, גם הנזקקים.
אני יכול להבין אותם. אנחנו מדברים על מערך של 20 אלף מתנדבים שמסייעים להניע מפעל חסד ענקי שמשלח מזון לעשרות אלפי ישראלים ב-40 נקודות חלוקה. זה לא פשוט, ואין ספק שזה לא קל לשמוע כל כך הרבה סיפורים קשים של נזקקים, סיפורים שהפכו לקשים עוד יותר.
ובכל זאת, בתחילת הקורונה ההלם היה גדול יותר, סימני השאלה היו רבים יותר, ולכן תחושת החירום – הייתה מורגשת יותר. התחושה הזו שאני מדבר עליה הייתה דרמטית, שכן היא גרמה להמון אנשים להחליט לסייע כי עכשיו צריכים אותם יותר מכול. אנשים הסכימו לוותר על יעדים אישיים, כדי לסייע לאחרים שזקוקים לעזרה זו. הם הניחו שזו תקופת מעבר ואז יוכלו לחזור לחייהם.
הפעם מאידך, אנחנו מתמודדים עם ההבנה שהקורונה פה כדי להישאר לזמן הקרוב. מדובר בשגרה חדשה שהחליפה את תחושת מצב החירום. מדובר בחשש ובעייפות, בקרב מי שסייעו, בהבנה שאנשים צריכים לחשוב קדימה ולהתכונן לשגרה חדשה. זה לא פשוט, אך תארו לכם את התחושות של מי שאנחנו מסייעים להם, אם אנחנו שומעים אותות מצוקה גם ממתנדבים.
עולם החסד היום אינו עולם החסד שהיה לפני הקורונה. מי שסייעו בעבר - היום מבקשים עזרה. מי שתמיד קיבלו עזרה ונאחזו במעט תקווה, איבדו גם אותה. ויש גם מי שחיו בעוני, והיום הם גם מתמודדים עם מחלת הקורונה.
בנוסף למצוקות שהיו, החלו לעלות חרדות, פחדים, ומצוקות רגשיות רבות ואם פעם עסקנו רק במזון ומוצרים אז היום אנו גם אנשי שירותים, אנשי רוח ושיח. המתנדבים משוחחים עם הנזקקים, מרגיעים אותם, נותנים להם כתף לשים את הראש, מחבקים. אל תטעו, לחם הוא מזון לבטן - וחיבוק הוא מזון לנשמה.
אנחנו לא מראים את התחושות הקשות שלנו, אך אנחנו באווירת קרב. את תחילת תקופת הקורונה ניהלנו בלחצים רבים ועבדנו מהבית כדי להמשיך להזרים מזון לעשרות אלפי ישראלים. עבדנו תחת דאגה רבה לעובדים, למתנדבים, לנזקקים – וגם למשפחות שלנו, שהתרגלו להיות האחרונות שנהנות מהנוכחות שלנו - ובעיקר בקורונה, כי יש 130 אלף ישראלים לסייע להם.
כמי שאוהבים את ישראל ונלחמים עבורה בכל מחיר, ירדנו לחלק מזון כשהיו קרבות בדרום ובצפון ובאירועים אקולוגיים כאלו ואחרים. עבדנו תחת לחץ רב וכך גם היום. אל תטעו, אנחנו לא בשגרת קורונה - אנחנו במצוקת קורונה. מבחינתי אנשי השנה שלי הם המתנדבים הרבים, ולא רק של "חסדי נעמי", אלא מתנדבי כל העמותות וכל האנשים הפרטיים שנתנו מעצמם.
אנחנו נעבור את התקופה הזו, כולנו. וכשהיא תעבור – כולי תקווה שמי שעשו הכל כדי לסייע לאחרים יתפנו קצת גם כדי לטפל בעצמם ובמצוקות הרגשיות שעברו עליהם. חג שמח.
הרב יוסף כהן הוא מייסד עמותת "חסדי נעמי"