שנה אחרי ראש השנה העצוב של תשפ"א, כשקהילות שלמות הופרדו וכולנו נאלצנו להתפלל לבדנו, ללא הייחודיות וההתעלות של תפילה בציבור, הפעם תפילות ראש השנה מקבלות משמעות מיוחדת. עד לפני כמה שבועות עוד חשבנו, או לפחות קיווינו, שההתכנסות היהודית הגדולה של חגי תשרי שממלאת היכלות ואולמות ומקלטים ומתנ"סים, וכמובן בתי כנסת, במאות אלפי אנשים שחלקם אינם עושים את תפילת קבע, תהיה מעין חגיגת ניצחון על הקורונה: "הנה, החיים חזרו למסלולם, ואת התפילה הזו אי אפשר להפסיק". זה לא קרה כמובן. הנגיף עוד איתנו, הסכנה עוד כאן, והמספרים ממשיכים לעלות. בראש השנה, כשאלבש לבן ואשב בספסלי בית הכנסת, אקדיש בקשה מיוחדת לבורא עולם – תפילה להצלחתו של ניצן הורוביץ. ניצן בן דליה הורוביץ.
כן, אני יודע – שר הבריאות כנראה לא יבלה את החג בתפילות, או בסעודות כשרות, ספק אם ישמע תקיעת שופר או ישיר בחרדת קודש "אבינו מלכנו". למעשה, מלבד שם המשפחה (אותו אנחנו חולקים עם כמה אלפי ישראלים) אין לנו הרבה דברים משותפים. ובכל זאת, ממש כמו עם קודמיו יעקב ליצמן ויולי אדלשטיין, מה שעומד לפתחו של השר בשבועות האחרונים ובאלו שעתידים לבוא הוא לא פחות מקריטי. ניצן הורוביץ, וצוות המשרד שלו, הם אלו שמעצבים את מדיניות הקורונה, ובמידה מסוימת יקבעו את עתידם של רבים מאיתנו – מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי ברעש ומי במגפה.
בכל שנה יש ריטואל קבוע סביב ההחלטה על סל התרופות. זהות חברי הועדה נשמרת בסוד, וככל שמתקרב מועד ההכרעה הולכים וגוברים הלחצים: אנשים חולים מתחננים לעוד סיכוי אחרון, ילדים מתראיינים בדמעות ומספרים על התרופה היחידה שיכולה להציל אותם. מול אלו ניצבים אנשים שיודעים שהחתימה שלהם משמעותה חיים לאחד ומוות לאחר. לא פחות. התקשורת אף פעם לא מפסידה את הדרמה הזו, אבל מאז כניסתה לחיינו של הקורונה הארורה, ובמיוחד בזמן ההתפרצויות שלה, כל יום בחיי שר הבריאות מזמן לו הכרעות כאלו, וקשות יותר.
שר הבריאות הוא אמנם תפקיד חשוב, אבל אף פעם לא היה מבוקש מדי בקרב הפוליטיקאים, בטח שלא הבכירים שבהם. הם נלחמו על החוץ והביטחון והאוצר, רצו את היוקרה שבמשרד החינוך והתקציבים שבמשרד השיכון והתשתיות, אפילו את הפרופיל הגבוה של משרד התרבות, אבל משרד הבריאות? אין נסיעות לחו"ל, לא פרמיירות או אירועים חגיגיים, אין בסיסי כוח חשובים ופרויקטים גרנדיוזיים שיכולים להיות רשומים על שמם – רק עבודה סיזיפית במערכת חולה. אי אפשר להרוויח כמעט כלום מהמשרד הזה, ובתקופת קורונה זה קרוב להתאבדות פוליטית: ובכל זאת ניצן הורוביץ, וקודמו יולי אדלשטיין, בחרו בדעה צלולה ועיניים פקוחות להיכנס אל תוך שדה המוקשים הזה, מתוך אחריות ואמונה שיש בכוחם לקבל את ההכרעות הקשות.
ובזמן המגפה, כאשר כל הכוחות והמשאבים ותשומת הלב הולכים לקורונה – בדיקות, חיסונים, אשפוזים וטיפול טווח ארוך בקהילה, אנחנו נוטים לשכוח אילו אתגרים יש למערכת הבריאות בלי קשר לנגיף הזה. המחסור במיטות, שעות העבודה המטורפות של המתמחים, תנאי העבודה של האחיות, ההבדלים האדירים בין מרכז לפריפריה בנגישות לטיפולים, התורים הבלתי נגמרים – רשימת הבעיות היא אינסופית, והיא מחייבת פתרונות. השר הורוביץ מתגאה, ובצדק, ברפורמה חשובה בתחום בריאות הנפש, הוספת מכשירי MRI לבתי חולים בפריפריה (דבר קריטי מאין כמותו) ועבודה אינטנסיבית על המשבר בבתי החולים הממשלתיים, אבל הוא יודע היטב שכולנו (והאמת שגם הוא עצמו) נבחן את תפקודו מול הקורונה.
מעולם לא בחרתי בניצן הורוביץ וברשימת מרצ ולעולם לא אבחר בו. לפני כחצי שנה תקפתי אותו על העמדה המגומגמת והמבישה מול הכוונה לחקור בהאג קצינים וחיילים של צה"ל, ואני עדיין חושב שעמדותיו במגוון נושאים הן נאיביות במקרה הטוב ומסוכנות במקרה הפחות טוב. יתכן מאד שבעתיד הוא יאבד את התואר שר אחרי שהקואליציה הזו לא תחזיק מעמד, אבל כל עוד ניצן הורוביץ הוא שר בריאות והוא אמור לקבל בעבורנו, אנשי ימין ושמאל, אנשים שתומכים בבנט ואלו שמתנגדים לו ושונאים אותו, אנחנו צריכים להתפלל שבורא עולם ינחה אותו בדרך הנכונה.
לגיטימי לגמרי לעשות כל מה שאפשר במסגרת החוק כדי לפגוע בתפקוד הקואליציה ולהפיל את הממשלה, מתוך איזו מחשבה שזו שתחליף אותה תעשה עבודה טובה יותר. אבל עד אז, היריב הפוליטי הזה הוא השליח של כולנו במאבק מול הקורונה, וכשהוא פועל בתום לב וכוונה מלאה אז אנחנו נמצאים יחד באותו מחנה, ומתפללים להצלחתו.
