ממשלת ה-61 של בנט תחגוג בקרוב שישה שבועות, אבל יידרש עוד זמן עד שתעמוד על רגליה באופן יציב. השרים לומדים איך צועדים בתוכה בלי למעוד, איך נמנעים מדריכה על האצבעות של האחר, ובעיקר - מה המוקשים שעליהם פשוט אסור לעלות. איש בלשכת בנט, למשל, לא חשב שהשימוש במונח "חופש הפולחן" כשדובר על עליית יהודים להר הבית בתשעה באב עשוי לפוצץ את כל העסק. התהליך הזה רק בראשיתו, אבל כבר עכשיו ניתן לסרטט את הבקעים שעלולים להרעיד את האדמה שעליה צועדת ממשלת השינוי.

ראש הממשלה נפתלי בנט בישיבת ממשלה (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)
ראש הממשלה נפתלי בנט | צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

למעשה, אותה ממשלה שחלקיה רק עכשיו לומדים להכיר זה את זה, כבר נמצאת במרוץ נגד הזמן. על מסלול אחד ניצב תקציב המדינה, שצריך לעבור בתוך כמאה ימים. על המסלול השני ניצבת רע"ם, שצריכה לסיים את המסלול בלי משבר שיאלץ אותה לסטות הצידה ולהפיל את הממשלה כולה. הרי התקציב הוא קו פרשת המים: אחריו כבר לא יהיו עוד הצעת חוק שיהיה בכוחן להפיל את הממשלה. אפילו אם רע"ם תפרוש, תוכל הממשלה להתנהל כממשלת מיעוט אלא אם עבאס וחבריו יחברו לאופוזיציה ויובילו לפיזור הכנסת.

לכאורה, לרע"ם יש אינטרס להגיע לתקציב מתוך הממשלה ולאפשר את העברתו. הרי עד היום היא בעיקר שילמה על ההצטרפות לממשלה. המפלגה האיסלאמית נאלצה להצביע נגד מצפונה בחוק האזרחות ובחוקים נוספים, ומרגע ההשבעה נושאת באחריות להריסות בתים ולכל מהלך אחר של הממשלה. לצורך העניין, גם אם מספר ההריסות נותר כשהיה - מרגע ההצטרפות לממשלה כל מבנה שנהרס נתפס בציבור הערבי ככישלון ישיר של רע"ם. העברת התקציב נועדה להצדיק את ההשקעה: עשרות מיליארדים יוזרמו לחברה הערבית ויאפשרו לתקצב דברים שהוזנחו במשך שנים.

מנסור עבאס ויאיר לפיד (צילום: יונתן סינדל, פלאש/90 )
מנסור עבאס ויאיר לפיד | צילום: יונתן סינדל, פלאש/90

מבחינה רציונלית אין ספק שרע"ם מעוניינת בהמשך השותפות. עבאס נחוש להוכיח שהניסוי שלו יכול להצליח ושניתן לשתף פעולה על בסיס אזרחי. אף אחד גם לא מבטיח לו שרע"ם תעבור את אחוז החסימה אם תפרוש מהממשלה בלי קבלות. השבוע גם ראינו עד כמה נחושים הצדדים לגרום לעסק לעבוד כשצלחו יחד שני אתגרים לא מבוטלים - עליית היהודים להר הבית בתשעה באב ודחיית פינוי ח'אן אל-אחמר.

אלא שהמציאות לא תמיד מתחשבת באינטרסים הפוליטיים של השחקנים. אירוע חיצוני בלתי צפוי כמו מבצע צבאי או הריסות בתים עשוי לגרור את רע"ם אל מחוץ לממשלה בניגוד לרצונה. איש לא מבטיח שכל חברי הכנסת של רע"ם יעמדו בלחץ, כשעדיין אין להם הישג אחד להתפאר בו. גם שיתוף הפעולה ההולך ומתהדק של הקואליציה עם חברי המשותפת מתקבל בזעם בתוך רע"ם. גורם במפלגה מחה על כך שהרשימה המשותפת הולכת בלי ומרגישה עם: בעוד שרע"ם מחויבת להחלטות לא פופולריות של הממשלה ויושבת וממתינה לתקציבים, היריבים מהמשותפת בוחרים במה לתמוך ועוד מקבלים צ'ק פר הצבעה.

מוקד נוסף של מתיחות הוא מול בני גנץ. השבוע כבר הודו בגלוי בליכוד כי הם מחזרים אחרי גנץ ופועלים להקמת ממשלה משותפת בראשותו. בקואליציה גם הבחינו בכך שגנץ בחר שלא להתפטר במסגרת החוק הנורווגי, על אף שלוח הזמנים שלו כשר הביטחון עמוס במיוחד - וזאת בניגוד לגדעון סער שהתפטר מהכנסת ולמעשה טרק את הדלת על אופציה שכזו. ראש ממשלה, נזכיר, צריך להיות חבר כנסת כדי להיות מושבע לתפקיד.

ואם זה לא מספיק, נדמה שגנץ קם בכל בוקר בתחושת פספוס. הוא אומנם בוחר בכל יום מחדש בממשלת השינוי שהוא חבר בה, אבל הוא לא מפסיק לחשוב על הכלה שמחכה לו בחוץ בדמות ראשות הממשלה. הוא נוח לכעוס, מרבה להתלונן בממשלה ומשדר שאינו חלק מהמרובע שמנהל את הממשלה - בנט, לפיד, ליברמן וסער.

אגב, במערכת הפוליטית חלוקים בשאלה אם הכלה האלטרנטיבית הזו בכלל מדומיינת: יש שסבורים שהאפשרות להקים ממשלה בראשות גנץ ממילא לא ריאלית, שכן אם ממשלת השינוי תקרוס, נתניהו יוכל להוביל לבחירות בתוך ימים. אחרים סבורים שהפעם זה יהיה אחרת: מעבר לכך שנתניהו חייב את גנץ כדי להפיל את הממשלה באי אמון קונסטרוקטיבי, הסקרים ממילא לא מנבאים לו ניצחון והוא ירצה לנצל את ההזדמנות כדי ליצור ברית חדשה.

אבל גם אם האפשרות הייתה קיימת, גנץ לא היה בוחר בה. כל עוד ממשלת השינוי מחזיקה מעמד, אין לו לגיטימציה ציבורית לפרק אותה, והוא משתמש בהצעות הליכוד רק כדי לחזק את מעמדו בתוכה. נתניהו, דרעי, ליצמן, סמוטריץ' ובן גביר הם לא ממשלת החלומות של הבוחרים שלו, ובתוך כחול לבן יש יותר מחבר כנסת אחד שלא מתכוון להצטרף להרפתקה כזו. במילים אחרות, גנץ לא יהיה זה שיפיל את הממשלה, אבל הוא כנראה האחרון שיזיל דמעה אם זה יקרה.

דפנה ליאל (צילום: N12)
צילום: N12