49 מעלות היו בחוץ, באבו דאבי, כששר החוץ יאיר לפיד הגיע לשם לביקור ראשון של שר ישראלי באמירויות מאז "הסכמי אברהם". החום הבלתי נסבל הקשה על המחשבה, ורגע אחד מיותר מסתיים בגיבושה המעובה של שלולית מים במקומות מוצנעים. זאת לא אמירה תיאורטית, זה אכן קרה לכל אדם עם ויסות ממוצע בקרב אנשי המשלחת. רק התחושה להיכנס למזגן הפעילה לרובם מחדש את הגלגלים בראש. מה הפלא שאחד הנושאים שחשובים לאמירויות עד מאוד הוא נושא משבר האקלים? גם הם מבינים שיותר גרוע מזה - יכול גם יכול להיות. זאת הסיבה שאפילו בריכה מרשימה שמתמזגת עם קו החוף במלון 5 כוכבים בסכום מגוחך לא שווה את הסבל הכרוך באותה תחושה מימית, שאינה תוצר של קפיצה אל המים העמוקים.
הערכה: ראש הממשלה בנט יבקר בקרוב באמירויות
לפיד מודה לנתניהו באיחוד האמירויות: "הארכיטקט של הסכמי אברהם"
באמירויות התרגשו מאוד מהביקור של לפיד השבוע, ויצאו מגדרם כדי להראות שהם שמחים שסוף-סוף זה קרה. סוף-סוף, כי במשך עשרת החודשים האחרונים, כף רגלו של שר ישראלי כלשהו לא דרכה בנמל התעופה באבו דאבי, ולא במקרה. במהלך הביקור התברר שהאמירותים הנחמדים יודעים גם לכעוס: בכל הפגישות הם לא הסתירו את מורת הרוח שלהם מכך שהסכמי אברהם נחתמו אבל נותרו על הנייר בלבד.
במשך הזמן שחלף מאז, ראש הממשלה לשעבר נתניהו ניסה לא פחות מ-5 פעמים להגיע לביקור כאן. 3 פעמים הוא נדחה על ידי אילוצי הקורונה, פעם אחת בגלל הבחירות, ופעם נוספת כי האמירותים לא אהבו, לשון המעטה, את העובדה שראש המוסד לשעבר יוסי כהן הגיע וניסה לארגן טקס בשדה התעופה עם יורש העצר. תמונה והביתה לצורכי מערכת בחירות. השמועות שמסתובבות בחדרים הסגורים במשרד החוץ, שבשלב מסוים הם אותתו לו ללכת. לעזוב. הכול בנחמדות אבל המסר היה חד משמעי: לא נשמש תפאורה.
אבל זה לא שנתניהו עצמו לא הגיע, אלא שהוא מנע גם משרים אחרים לבוא לפניו. כך, שר החוץ גבי אשכנזי, שמקבילו האמירותי והוא פיתחו שפה (טלפונית) משותפת, לא חנך את השגרירות באבו דאבי ולא הגיע לסדרת פגישות כאן. אגב, זאת לא (רק) סנקציה שהופעלה כחלק מההתעללות בכחול לבן בממשלה הקודמת, גם שרים בליכוד קיבלו מסר ברור מלשכת ראש הממשלה: אם אני לא משחק, אף אחד לא משחק. אין טיסות.
כשאלו הם פני הדברים, הביקור של לפיד השבוע "פתח את הסתימה". במובן הטקסי הוא חנך את השגרירות המדוברת באבו דאבי, בקומה ה-21 של מגדלי האיתיחאד עוצרי הנשימה, הוא חנך את הקונסוליה בדובאי וגם ביקר בדוכן הישראלי - שכרגע נראה יותר כמו אתר בנייה לא מוצלח - לקראת תערוכת האקספו שאמורה להיפתח באוקטובר 2021 ובאיחור של שנה, אם תרצה הקורונה.
לפיד גם נפגש ממושכות עם מקבילו בן זאיד, השניים סעדו ארוחת ערב במשך כשעתיים בארבע עיניים. זה יהיה הציר המשמעותי של התנעת היחסים בין המדינות. למעשה, זה בדיוק מה שהאמירותים רוצים: להתניע כבר. הדיפלומטים ואנשי העסקים הבכירים שחיים באמירויות, בראשם הממונה הזמני על השגרירות (מינוי שאין סיבה להיות מופתעים אם יהפוך לקבוע), מגדירים את זה כך: הם רוצים לטוס על הכביש המהיר. להתקדם. להפסיק עם הפרוצדורות ולהתחיל לממש את "פירות השלום" המדוברים כל כך.
אלא שהכסף והקצב האמירותי לא דומה לאלו הישראלים. באבו דאבי אין בירוקרטיה, הכול פשוט כתוצאה ממבנה השלטון, בעוד שבישראל הבירוקרטיה תוקעת גם יחסים שמבקשים על הנייר לפרוץ קדימה. תעודת זהות קשה להוציא במשרד הפנים הישראלי בקלות, אז להשקיע מיליארדים בפרויקטים ארוכי טווח? רגע, רגע, צריך לגבש תקציב, לנהל סדרי עדיפויות, לחתום על הסכמים ואישורים.
בשבועות הקרובים נראה באמירויות יותר ויותר שרי ממשלה, משלחות, סביר שגם ראש הממשלה בנט יגיע לכאן באוקטובר לתערוכת האקספו. כשהפטור ההדדי מוויזות יתבטל, והקורונה תדעך, יהיו גם עוד ועוד תיירים. כבר עכשיו יש לא מעט. אבל הפוטנציאל אדיר והוא לא מספיק ממומש. הוא גם, ואולי זה העיקר, ייתן מנוף ליחסים אחרים של ישראל עם מדינות מתונות נוספות שעוד מהססות "לצאת מהארון".
המסקנה מהביקור הקצרצר של שר החוץ הגיעה במידה לא מבוטלת בסופו, באמירה של אחד מיועציו הקרובים, שהסביר שלכולם ברור שדווקא החודשים הקרובים יהיו "קריטיים". הם ילמדו לאן הולכים היחסים בין ישראל לאמירויות: האם לאוטוסטרדה מהירה של שיתופי פעולה, או לכביש מקרטע מלא מהמורות ומשאיות איטיות וכבדות. אנחנו נוסיף רק בקשה קטנה: אם הרכב ייתקע בדרך - שהמזגן ימשיך לפעול.
